במגע. גם אנשים מפורסמים, כמו נחום גוטמן הצייר וחנה רובינא השחקנית, שגרה בקרבתנו. אני זוכר את המטפלת שעבדה אצל רובינא באה למכבסה עם ילדה קטנה - הזמרת לעתיד אילנה רובינא, שבתה היתה לימים תלמידה של המורה רחל אבנרי.
גם אני סחבתי לא מעט כביסה על האופניים שלי, אחרי בית הספר. כדי להרוויח עוד קצת כסף קוששתי עצים מארגזים והבאתי אותם ללקוחות, להסיק בהם את תנור האמבטיה.
גם לבית הספר הגעתי, כמובן, על אופניים. כדי להגיע מרחוב דיזנגוף לרחוב אחד־העם הייתי צריך לעלות בעלייה התלולה בקטע הראשון של רחוב דיזנגוף, ובימי הקיץ הלוהטים זה לא היה תענוג. אבל זה היה בריא, והפכתי לספורטאי של אופניים. בשביל אבי, שהתקרב לגיל 50, ושמעולם לא עבד עבודה גופנית לפני כן, זה היה, בוודאי, הרבה יותר מפרך. אבל זה גרם לו, לדעתו, להיפטר מהאבנים בכליות, שמהן סבל מאוד בגרמניה.
הדירה היתה קטנה, ולנו, לשני הבנים, לא היה חדר. בלילה פתחנו מיטות שדה מתקפלות וישנו ליד ערמות הכביסה המלוכלכת. זה היה הרבה זמן לפני שהמציאו את הדי־די־טי, והיתה לנו מלחמת נצח עם הפשפשים. לא אנחנו ניצחנו בה.
מכל זה עלול להתקבל הרושם שהיינו מדוכאים. אבל זו טעות.
קראתי בזיכרונותיו של עמוס עוז שהוריו היו מדוכאים בגלל מצבם הקשה, וששררה אצלם הרגשה עמוקה של כישלון. אצלנו לא היה שום דיכאון כזה. אולי להפך.
מדוע? היינו עניים מרודים, אבל כמעט כל מכרינו לא היו הרבה יותר עשירים.
לא היתה בושה להיות עני. לא הרגשתי שזה מבדיל ביני ובין שאר הילדים בכיתה. כולם באו לבית הספר ברגל או על אופניים. אינני זוכר שמישהו בא אי־פעם באוטו של אבא. לא היו הרבה אבות (בוודאי לא אימהות, בתקופה ההיא) בעלי מכוניות, אם בכלל.
ואשר להורי - לא היתה להם שום הרגשה של כישלון. להפך, הם היו מאושרים על כך שהצילו את המשפחה בעוד מועד מציפורני הנאצים. וככל שרבו הידיעות מגרמניה, כן גברה השמחה על שניצלנו.
בשנים הראשונות אחרי עלייתנו עוד קיבלנו מכתבים מהדוד מקס, ואז נפסקו. הדודה אלזה, אחות אמי, שנשארה בברלין, כתבה לנו שקרה אסון: בעלה, האדון רובייה, איש עסקים קירח ומשופם, יהודי נשוא פנים ממוצא הונגרי(שהקפיד לבטא את שמו כאילו היה צרפתי), נתפס בהברחת מטבע זר לחו״ל, עבירה חמורה מאוד