בימי הנאצים. הוא הובא למשפט ונידון לכמה שנות מאסר. רק בדיעבד התברר שזה היה מזל גדול: בתי הסוהר הגרמניים המשיכו בשגרתם מימי הרפובליקה והתייחסו לאסירים בצורה הוגנת, בעוד שבמחנות הריכוז בוצעו זוועות נוראות. אחרי ריצוי העונש הוא גורש עם אשתו לבודפשט, שם מת מוות טבעי והדודה, שנותרה בודדה בארץ הזרה, פרנסה עצמה בניהול חוג לברידג׳. היא ניצלה, ואחרי המלחמה הצלחנו בעמל רב לחלץ אותה מהונגריה הקומוניסטית ולהביאה ארצה.
איש מאיתנו לא התגעגע אל סיר הבשר בגרמניה. כשראיתי את אבי רוכב על אופניו ושמח בחלקו, אולי יותר מכפי ששמח בחלקו כשישב במשרדו האלגנטי ברחוב גיאורג בהאנובר, הסקתי מסקנה שליוותה אותי לכל אורך חיי: שאין קשר בין אושר ועושר. זה נשמע בנאלי, אבל זה חכם. אתה יכול להיות מאושר בין ערמות של כביסה מלוכלכת, אחרי יום עבודה מפרך בשמש הקופחת, ואתה יכול להיות אומלל בווילת פאר(ולא היו הרבה כאלה אז).
היו גם רגעים משעשעים במכבסה. אני זוכר מקרה שבו התלונן לקוח נודניק שהחליפה שמסר לניקוי לא נוקתה כראוי. אבי אמר שהוא צודק לגמרי, ושהוא יחזיר אותה למפעל עם תלונה חריפה. החליפה נשארה בארון, וכעבור שבוע חזר הלקוח, קיבל את החליפה ופלט: ״יופי! למה לא יכולתם לנקות אותה ככה בפעם הראשונה?״
ב־19 באפריל 1936, כשהייתי בכיתה ר, קרה דבר בלתי־רגיל: אבי בא לאסוף אותי מבית הספר.
זה היה היום הראשון של מה שנקרא בפי יהודי פלשתינה ״המאורעות״, ובפי הערבים - ״המרד הערבי הגדול״. תשעה יהודים נרצחו ועשרות נפצעו ביפו באותו יום. אבי, דאגן כמו תמיד, בא לקחת אותי הביתה.
המאורעות גרמו לפוליטיקה להשתלט שוב על חיינו, כמו שקרה לנו בגרמניה.
לא התרגשתי במיוחד. אחרי שחוויתי בגרמניה את עליית הנאצים לשלטון, וכל חיי התהפכו על פיהם בבת אחת, שום מהפך לא יכול היה עוד להפתיע אותי. זהו, אגב, לקח שהסקתי כבר אז, תחילה באופן לא מודע, ואחר כך באופן מודע לגמרי: שום דבר אינו קבוע, הכול יכול להשתנות בכל רגע מהקצה אל הקצה, אדם צריך להיות מוכן בכל עת לשינוי מוחלט בחייו. לרוב האנשים זה קשה מאוד. אנשים דבקים במה שהם יודעים ומכירים, וזה מעניק להם הרגשה של ביטחון. הם מוכנים להכיר בשינויים גדולים רק באיחור ותוך התנגדות. זה מה שקרה ליהודים בשואה.
השינוי חדר גם הפעם לשיעורי הזמרה. עד אז שרנו שירים כמו ״אדמה, זה שם של אמא״, ו״באה מנוחה ליגע״. עכשיו למדנו ״חמישה שיצאו מולדת לבנות״