לא נתן הוראה ישירה, אלא הביע משאלה בנוסח ״האם אכפת לך ל...״ היה חשוב לו להציג שהוא יודע הרבה פחות מכפי שידע באמת. מעולם לא השתמש במילים גבוהות, אם ניתן היה להגיד את הדברים במילים פשוטות.
מובן שהייתי צריך ללמוד אנגלית, ובאופן דחוף. המעט שלמדנו בבית הספר בהחלט לא הספיק. נרשמתי לקורס בבית הספר ״ברליץ״, בכיכר מגן־דוד, ולמדתי במהירות. כדי להגביר את הקצב, התחלתי לקרוא ספרי בלשים בריטיים. העדפתי את דורותי סאיירס עם הבלש האריסטוקרטי שלה, הלורד וימסיי, על פני חברתה הפופולרית יותר, אגאתה כריסטי והבלש הרקול פוארו.
השפה החדשה חוללה מהפך נוסף בחיי. התאהבתי בשפה האנגלית ובתרבות האנגלית. כמעט חדלתי לקרוא ספרים גרמניים והתחלתי לקרוא הרבה יותר ספרים אנגליים.
עבודתי התבצעה בעיקר בבתי המשפט. בית משפט השלום שכן עדיין בבית ישן ברחוב אלנבי, מול בית הכנסת הגדול. שם הצטופפתי בין עמיתי, שהיו כולם מבוגרים ומבוגרות ממני, בניסיון לתפוס את תשומת לבו של אחד מפקידי בית המשפט, להגיש תביעות, לקבל פסק דין, להגיש מסמכים. לא היה תור והדוחק היה עצום. כשעבר בית המשפט לרחוב יהודה הלוי 14, לא רחוק מפינת רחוב הרצל, הוקל המצב במקצת.
כשהיה לי זמן, נכנסתי לאחד מאולמי בית המשפט והקשבתי למשפטים. שופטי השלום היו יהודים, והיו ביניהם מרשימים ומרשימים פחות. הכי אהבתי את השופט שניאור זלמן חשין, לימים שופט בבית המשפט העליון הישראלי ואביו של השופט העליון מישאל חשין. הוא הקרין חוכמה ואנושיות. תוך כדי כך ספגתי הרבה מן ההיגיון המשפטי, מה שעזר לי כעבור שלושים שנה כאשר נבחרתי לכנסת והשתתפתי בחקיקת חוקים - אף שמעולם לא למדתי משפטים.
כתבתי מכתבים רבים במכונת הכתיבה, מכשיר שבו למדתי להשתמש עוד בגרמניה, ואליו הייתי צמוד עד שעברתי (בגיל 67) למחשב. כתבתי מכתבים ללקוחות ומכתבים לחייבים. תחילה רק בעברית, לאחר מכן גם באנגלית.
בין הלקוחות שלנו היו כמה אנשים עשירים, רובם ממוצא ספרדי. קשה היום להאמין, אבל בימים ההם היו הספרדים עשירים מהאשכנזים. הם היו ותיקים יותר, והרכוש העיקרי במשק של אז היה נדל״ן. למשפחות הספרדיות הוותיקות, שהיו מושרשות בארץ מדורי דורות, היה יתרון.
החלק הכי מעניין - אך בהחלט לא הכי נעים - של עבודתי היה ליווי פקידי בית המשפט שהטילו עיקול על רכושם של חייבים. היינו נוסעים במונית - היו לכך