מוניות קבועות, שגם בעליהן היו בעיקר ספרדים, כמו האדון רגונס - מגיעים לביתו של החייב, רושמים את רכושו ומודיעים שהוא מעוקל, ושאם לא יסולק החוב, הרכוש יימכר במכירה פומבית במקום הקבוע - שוק הכרמל, פינת רחוב הלל הזקן.
כך נכנסתי לבתיהם של אנשים משכבות שונות. פעם נשלחתי לנתניה להטיל עיקול על רכושו של ראש העירייה, עובד בן־עמי. נדהמתי מגודל הווילה שלו ומהפאר שלה, ארמון אמיתי. פעם נשלחנו להטיל עיקול אצל מוכתר הכפר שייח׳ מונים. עברנו בין פרדסים ירוקים והגענו אל הבניין הגדול, שהפך ברבות הימים למועדון האוניברסיטה, שקמה על חורבות הכפר. אך בעיקר נכנסנו לבתים של עניים, שפרצו לפעמים בבכי. היה לי קשה.
לעבודה שלי היתה תוצאת לוואי, שהשפיעה עלי לא מעט: באתי במגע עם הציבור הערבי.
כמה ממשרדי הממשלה ובתי המשפט שכנו ביפו, שהיתה עיר ערבית. כל כמה ימים הייתי צריך לרדת לשם, ותמיד שמחתי על כך. העיר ריתקה אותי. שם פגשתי פקידי עורכי דין ערבים ונוצרו היכרויות שטחיות. הסתובבתי ברחובות, אכלתי בוזה (גלידה) וממתק חלבי לבן, שתיתי תמרינדי ולעתים החלפתי כמה מילים עם אנשי המקום.
ביפו הסתובבו רק יהודים מעטים, שהיו להם עסקים שם. המגע בין תל אביב ויפו שאף לאפס, אף שהן היו צמודות זו לזו כתאומות סיאמיות. יפו נראתה לתושבי תל אביב כארץ זרה, ואחרי ראשית המאורעות ב־1936 היא נראתה גם כארץ מאיימת. ואילו אני מצאתי עיר מושכת לב, עם שלל מקומות מעניינים. האנשים שם נראו לי נורמליים לגמרי, נחמדים ולא נחמדים כמו אצלנו. אני חושב שניסיון זה השפיע לימים גם על עיצוב השקפתי הפוליטית.
אחרי ההצלחה בלימוד השפה האנגלית ב״ברליץ״ החלטתי ללמוד גם ערבית. המורה היה חוואג׳ה מוסה, שדיבר איתנו(כנהוג ב״ברליץ״) רק ערבית, והרבה זמן האמנו שהוא ערבי. רק במאוחר גילינו ששמו לוי ושהוא מטבריה.
למדתי לקרוא ולכתוב ערבית, והתקדמתי יפה בדיבור. למרבה הצער, הפסקתי כאשר בא השינוי הבא בחיי. מאז חידשתי את לימודי שוב ושוב, עם מורים שונים, אך מעולם לא השלמתי את לימוךי באופן שיטתי.
בבית דיברתי גרמנית. במשרד דיברתי אנגלית. חיי התנהלו, כמובן, בעברית.
על הערבית והצרפתית לא ממש השתלטתי.
במהלך עבודתי למדתי להכיר כמה פקידים בריטים בכירים, שביקרו במשרד כדי