מה עושים? היה לי רק זוג אחד של נעליים, והן היו חומות. ביקשתי הלוואה מהורי, אבל לא היה להם כסף. נעליים חדשות היו מותרות, בייחוד כשהנעליים הקודמות עוד לא נשחקו מעבר לאפשרות לתקנן. לשווא הפצרתי באבי. לבסוף הציע לי לקחת משחת נעליים שחורה ולמרוח אותה על הנעליים החומות שלי.
בלית ברירה עשיתי זאת. כמעט ולא ראו את ההבדל, אבל אני חששתי שירגישו. וכך הופעתי בשעה היעודה בבית הספר ברחוב התבור, אחרי שעברתי בשוק הכרמל הסמוך כדי להטעות בלשים מדומיינים שעקבו אחרי, ומצאתי את עצמי בחברת קבוצה של כ־40 נערים בני גילי. כולנו לבשנו חולצות חאקי, מכנסי חאקי קצרים, וגרבי חאקי עד הברכיים. אחדים נעלו נעליים חומות. איש לא העיר להם על כך. קיללתי את עצמי על שהייתי יקה כזה... (בגדי החאקי, אגב, לא עוררו תשומת לב. בימים ההם כל היישוב לבש חאקי. זה היה הלבוש הכי פשוט וזול.)
היינו בחדר של כיתת בית ספר. האור דלק, אך החלונות היו מכוסים בווילונות שחורים עבים. מבחוץ נראה בית הספר נטוש.
מפקד הגונדה (מחלקה) שלנו הציג את עצמו כסגן אריה. לימים נודע לי שעבד כגובה בארגון מכבי האש המתנדבים. הוא היה בשנות ה־20 של חייו, בחור רגיל, מעשי, כזה שאינו בולט בשום מקום. הוא הודיע לנו שאנחנו מהווים את גונדה 26, פלוגה ז׳ של הארגון הצבאי הלאומי, ושמעכשיו חלים עלינו חוקי הקונספירציה. לא באים ביחד למקום הכינוס, אלא אחד־אחד, ולא עוזבים אלא ברווחים של שתיים־שלוש דקות בין אחד לשני. לא מתבלטים, לא מתנהגים בצורה העלולה לעורר חשד. אסור שבבית הספר או במקום העבודה שלנו ירגישו בשינוי כלשהו בהתנהגותנו. וכמובן - לא מדברים עם איש, גם לא עם בני המשפחה הכי קרובים, על החברות בארגון. כל מעידה מסכנת לא רק את חבר הארגון עצמו, אלא גם את חבריו ואת כל הארגון כולו.
קשה לתאר את חוויית ההשתייכות למחתרת. כל חיי השתנו באחת, ואני איתם. כל רגע של החיים החדשים היה מוקדש לארגון. חיי המשפחה, העבודה וכל מה שהיה חשוב עד לאותה עת הפכו לטפלים ולתפלים.
עכשיו היו לחיים תוכן ותכלית. ידענו שאנחנו משרתים מטרה גדולה, ולא פקפקנו בה לרגע. ידענו שיש לנו מנהיגים שאנחנו בוטחים בהם בעיניים עצומות, פשוטו כמשמעו, אנשים נועזים וחכמים, אף שלא ידענו מיהם. הכרנו רק את מפקד הפלוגה, אביאל, אדריכל בלונדי יפה תואר, וידענו שהמפקד העליון הוא זאב ז׳בוטינסקי.