זאת היתה הרגשה נהדרת. הרגשה שלא ידעתי כמוה לפני ואחרי כן - הרגשת הביטחון הפנימי המוחלט - הביטחון באמת שלנו, במנהיגים שלנו, בחברים שלנו. ידעתי שאני שייך לקומץ הנבחר, לארגון של אנשים מיוחדים, נחושים, מסורים, המוכנים להקריב את חייהם בכל רגע. היינו בטוחים שאנחנו נקבע את גורל עמנו וארצנו, לא פחות ולא יותר. על כל רגע של חיינו ריחפה סכנה. אם ניפול בידי האויב - הבולשת הבריטית - נעבור עינויים נוראים. אבל אנחנו נעמוד, כמובן, בכל הייסורים ולא נבגוד.
ההשתייכות למחתרת כרוכה גם בהתנשאות בלתי־מודעת. ברחוב הסתכלתי ברחמים בעוברים ושבים, ביושבי בתי הקפה. אנשים עלובים. אילו רק ידעו מה אנחנו, הגיבורים, עושים בשעה שהם עוסקים בעניינים של מה בכך - פרנסה, בילויים, משפחה.
השנים האלה בארגון היו גם שנות התבגרותי. הארגון שינה את טיבן. לא היו לי חברים מחוץ לארגון. הלבטים והפקפוקים שיש לנער מתבגר פינו את מקומם למילוי התפקיד בארגון. גם האהבות הראשונות שלי היו לנערות בארגון. הארגון היה חיי, וחיי היו לארגון.
בעיני עצמנו היינו לוחמי חופש. בעיני השלטון הבריטי היינו ארגון טרור. כבר אז למדתי שההבדל בין לוחמי חופש וטרוריסטים תלוי בזווית הראייה. לימים הגדרתי זאת כך: לוחמי חירות יש בצד שלנו, טרוריסטים יש בצד השני.
מיד אחרי עלייתו לגרדום של בן־יוסף פתח הארגון ב״פעולות תגמול״, שהאנגלים (וגם רבים ביישוב היהודי) קראו להן פעולות טרור. ב־4 ביולי 1938 תקף הארגון את השכונות הערביות, תחילה בירושלים ואחר כך ביפו. חמישה ערבים נהרגו, 20 נפצעו. כעבור יומיים הוביל חבר הארגון, מחופש לערבי, כדי חלב לשוק הירקות בחיפה. הוא השאיר את הכדים ונעלם בהמון. כעבור כמה דקות אירעה התפוצצות אדירה, 23 ערבים נהרגו ו־79 נפצעו. פיגוע דומה ברובע הערבי בעיר העתיקה בירושלים ב־15 ביולי קצר עשרה הרוגים ו־49 פצועים. ב־15 ביולי אירע הפיגוע הגדול ביותר בחיפה, עם 39 הרוגים ו־46 פצועים. משם נמשכו הפיגועים משבוע לשבוע ומחודש לחודש. בכולם נפגעו ללא אבחנה גברים ונשים, זקנים וטף.
אנחנו, חיילי פלוגה ד, לא עסקנו בפיגועים באופן ישיר. בעיני הארגון היינו צעירים מדי. אבל הגשנו שירותי עזר, ובעיקר עסקנו בהפצת כרוזים, שבהם פיאר הארגון את פעולותיו.