זה נשמע פשוט, אבל זה היה די מסוכן. בימים ההם לא הדבקנו כרוזים על הקירות, כפי שנעשה לאחר מכן, אלא התערבנו בקהל של יוצאים מקולנוע או מהתכנסות אחרת וזרקנו את הכרוזים באוויר. לפני כן סובבנו אותם כך שיתפזרו בשטח רחב ככל האפשר. האנשים מסביב התכופפו, כמובן, להרים את הכרוזים ולקרוא אותם, וכך עשינו גם אנחנו. העמדנו פנים כאילו אנחנו קוראים את הכתוב והסתלקנו במהירות האפשרית מבלי לעורר תשומת לב. כדי להקטין את החשד, פעלנו בזוגות, בחור ובתורה, והיה עלינו להתחזות לזוג נאהבים.
במיוחד אמרו לנו להיזהר משוטר אנגלי בשם וילקין, שידע עברית והיה נשוי ליהודייה. פעם באמת ראיתי אותו בקהל - גבר בעל פנים ורדרדות, עם שיער בלונדי קצוץ. (לימים הצליח הארגון להרוג אותו.)
בו־בזמן שקדנו על פיתוח שיטות יותר מתוחכמות ופחות מסוכנות. קשרנו, למשל, חבילת כרוזים לקופסת פח מנוקבת, מילאנו אותה במים והנחנו אותה על שפת גג. המים אזלו באיטיות, וכאשר התרוקנה הפחית, היא נפלה מהגג והכרוזים התפזרו למטה ברחוב.
לצורך זה - וגם כדי להכין מראש דרכי מילוט ללוחמים נרדפים - הוטל עלי לעבור את כל רחוב אלנבי, משפת הים עד לכיכר המושבות, בית אחרי בית, לעלות לגג ולברר אם הוא פתוח ואם יש לו חדר מדרגות שני, כך שחבר נמלט יוכל לעלות במדרגות בצד אחד של הבניין ולרדת במדרגות שבצד השני.
אני זוכר היטב את הפעולה הראשונה שלי. את ההתרגשות, את הפחד, את הגאווה על ההצלחה.
באותו ערב הוטל על הגונדה שלנו לפזר כרוזים שסיפרו על הפעולה המוצלחת האחרונה שלנו, שבה נהרגו ערבים רבים. היינו אמורים שוב לפעול בזוגות. הפלוגה שלנו היתה מורכבת משתי גונדות של בנים וגונדה אחת של בנות, כך שלא היה קושי בהרכבת זוגות.
זה היה במוצאי שבת. בשעה 19:45 עמדנו, רבקה ואני, ברחוב אלנבי ליד הקיוסק של ויטמן. בשעה 20:00 בדיוק, על השנייה, היה עלינו לזרוק את הכרוזים שלנו בכיכר מגן־דוד, שתמיד המתה בשעה זו מרוב אדם.
הייתי לבוש בחליפה הטובה היחידה שלי, פרי חסכונותי במשך חצי שנה, ובפעם הראשונה בחיי ענבתי גם עניבה. רבקה, בת 15 כמוני, צבעה את שפתיה בפעם הראשונה. היא נשאה מתחת לבית שחיה חבילה גדולה, עטופה בנייר עיתון.
לבי הלם בחוזקה מרוב פחד, אך העמדתי פני אדיש, בעיקר כדי להרשים את רבקה,