שחרחורת יפה עם גומת חן בלחיה השמאלית, קצת שמנמונת, כפי שאהבתי אז.
מחוגי השעון הגדול, מעבר לכיכר, נעו באיטיות מרגיזה. אדם שמן, בעל פנים אדמוניות, עמד והסתכל בי. לרגע היה נדמה לי שזהו וילקין המפחיד אך הוא הסתלק. ליד מוכרת הגלידה הצטופפו כמה צעירים בחולצות כחולות. אנשי ה״הגנה״? ניסיתי להרגיע את עצבי. אמרו לנו שיהיו ברחוב משמרות של נושאי אקדחים מבוגרים, שיגנו עלינו בשעת הצורך.
הרגע המפחיד התקרב. הרגשתי לחץ על קיבתי.
״עכשיו!״ אמרה רבקה. השעה היתה 20:00 בדיוק. צעדנו לאמצע הכיכר.
״שששששש!״ ההמון מסביב הסתכל למעלה. ליד שפת הים התרוממה רקטה אדומה של פורים, ששחרר המפקד שלנו. לקחתי את החבילה, הסרתי מהר את העטיפה וזרקתי אותה מעל לראש הקהל. הכרוזים התפזרו יפה באוויר וירדו כשלג. האנשים מסביב השתדלו לתפוס אותם בעודם מרחפים באוויר או התכופפו להרים אותם מהארץ. גם אנחנו התכופפנו והרמנו, ותוך כדי הליכה כאילו קראנו את הכרוז.
התנועות שלי היו אוטומטיות. ברגע המכריע לא הרגשתי כלום. אחר כך הרגשתי הקלה עצומה. אז אינני פחדן, וברגע המכריע אני יכול לפעול כמו כל האחרים.
״הי, אתה! בוא הנה!״ שוטר יהודי הופיע מרחוב שינקין.
לבי נעצר. ידעתי שצריכים להפגין ביטחון עצמי ולהפחיד אותו. ״אתה רוצה משהו?״ אמרתי בחוצפה מזויפת והעפתי מבט רב משמעות מעל לכתפי. התפלאתי בעצמי על קולי התקיף. הזעתי מרוב פחד.
השוטר פתח את פיו כאילו רצה לומר משהו והתחרט. עברנו על פניו ופנינו לרחוב שינקין. היינו אמורים להתכנס אחרי הפעולה בגן הקטן והחשוך שליד בית הבריאות שטראוס ברחוב מזא״ה כדי לדווח.
הרגשתי כגיבור ומצב הרוח שלי היה מרומם. חשבתי שזה הזמן לכרוך את זרועי סביב מותניה של רבקה. אבל היא חשבה אחרת.
״עזוב!״ אמרה ונחלצה מידי.
״עוקבים אחרינו,״ שיקרתי. במקרה כזה היה עלינו לשחק זוג אוהבים. היא צחקה לי בפרצוף. הגענו ראשונים לגן, התיישבנו על ספסל מוסתר מאחורי שיח. כשניסיתי לנשק אותה, הוסיפה לי גם סטירת לחי מצלצלת.
זה אחר זה הופיעו הזוגות האחרים, וכולנו העמדנו פני גיבורים, על אף שכולם פחדו, כך אני מניח, פחד מוות. ״די כבר עם הפעולות הילדותיות האלה,״ רטן יוסף, החבר שלי. ״מתי כבר ייתנו לנו לעבוד עם אקדחים?״