באותם הימים כבר היה מוטל עונש מוות על החזקת נשק. הוא לא הוטל על צעירים שלא מלאו להם 18, אבל אילו נתפסתי יכולתי לצפות לעונש מאסר ארוך כמובן אחרי העינויים בחקירה. (לימים נתפס אחד מחברי ועונה קשות. ייתכן שמסר שמות של חברים. על כל פנים, השמועה אמרה שהוא יצא מדעתו. עברו שנים עד שחזר לשפיות.)
טבילת האש שלי היתה במאי 1939, למחרת פרסום ״הספר הלבן״, שבו הוטלו הגבלות קשות על העלייה היהודית ועל מכירת קרקעות ליהודים. הארגון ערך הפגנה בתל אביב.
על פי ה״קשר״ שקיבלתי היה עלי להיות בשעה היעודה ברחוב אלנבי פינת יונה הנביא. התאספו שם כמה מאות אנשים, ואנחנו ניסינו לנחש מי מהם חברים במחתרת, ומי סתם בית״רים או חברי המפלגה הרביזיוניסטית. ביח״ר היתה תנועה חוקית, ואנחנו התייחסנו אל חבריה בזלזול.
פתאום נשמעה תרועת חצוצרה. זה היה האות. ההפגנה התארגנה במהירות והתחלנו לצעוד במעלה רחוב אלנבי. לא ראינו שוטרים. בדרך הצטרפו אלינו מפגינים נוספים. עצרנו ליד בית הכנסת הגדול, מול מקום העבודה שלי. מישהו עלה על מדרגות הבניין והשביע אותנו: ״אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי!״
המשכנו והגענו למשרד מושל המחוז הבריטי, בבית האחרון של רחוב אלנבי.
שם שכן גם הטאבו, משרד רישום הקרקעות. הכרתי את המקום היטב. חלק גדול מעבודתי במשרד עורך הדין התמקד בענייני קרקעות.
כמה מן המפגינים עלו למעלה ופרצו אל המשרדים. ניירות, תיקים, ספרים וכיסאות עפו לרחוב, ואנחנו הצתנו אותם בחדווה. פתאום עבר רחש בין המפגינים - האנגלים הגיעו. שורה של שוטרים הסתדרה לרוחב הרחוב מולנו, ואז זה קרה: הם פתחו באש חיה.
נראה שהם ירו מעל לראשינו, מפני שאיש לא נהרג או נפצע. אבל אנחנו נמלטנו כל עוד נפשנו בנו. חברי יוסף ניקולייבסקי ואני ברחנו לרחוב מקווה ישראל, לעבר מסילת הרכבת שחצתה אז את העיר. הכרנו את המקום שבו חסר אחד מעמודי הברזל של הגדר ונמלטנו דרכה. נרגענו רק כאשר הגענו אל הצד השני, רחוב יהודה הלוי, נושמים ונושפים. היינו מאושרים: בפעם הראשונה ירו עלינו.