באותה תקופה עברו בארגון שמועות שונות. סופר ששליחינו בפולין שכנעו את ראשי הצבא שם להקים מחנות אמונים לאנשי הארגון ולספק להם נשק. ז׳בוטינסקי הטיף ל״אבקואציה״ (פינוי) של המוני יהודים ממזרח אירופה, לפני שיתרגש עליהם אסון. הרעיון דווקא מצא חן בעיני הקצינים שעמדו בראש המשטר בפולין, אנטישמים ששמחו מאוד להזדמנות להיפטר מהיהודים שלהם.
צבא של רבבות צעירים יהודים מתארגן בפולין, כך סיפרו השמועות, ותוך חצי שנה, מקסימום שנה, הם ינחתו בחוף הארץ, מצוידים במיטב הנשק הפולני, ויכבשו אותה בסערה. עלינו להיות מוכנים להצטרף אליהם בבוא היום ולהקים את המדינה העברית. גם ממאמריו של ז׳בוטינסקי נשבה רוח אופטימית, וניתן היה להסיק שגם הוא בטוח שהמדינה תקום תוך כמה חודשים. ואז שינתה ההיסטוריה את מהלכה, וקברה גם את התוכנית הזאת.
על פרוץ מלחמת העולם השנייה שמעתי ברחוב. הלכתי בדיזנגוף ומהרדיו של קפה ״ביתן״ בקע קולו העצוב של נוויל צ׳מברליין, שהודיע כי אדולף היטלר סירב להיענות לאולטימטום בריטי, ״ועל כן בריטניה נמצאת במצב של מלחמה עם גרמניה״.
הופתעתי. ידעתי, כמובן, שהמשבר באירופה הולך ומחריף, ולא היו לי כל אשליות לגבי הנאצים. הורי קיבלו עיתון שהוציאו מהגרים גרמנים בפאריס, שהתמקד במה שמתרחש בתוככי הרייך השלישי. אבל הובטח לי בפירוש שלא תהיה מלחמה.
קראתי באדיקות את מאמריו של זאב ז׳בוטינסקי, שהופיעו בכל יום שישי בעיתון היומי הרביזיוניסטי ״המשקיף״. ז׳בוטינסקי כבש אותי באיכות כתיבתו ובהיגיון של ניתוחיו, שהבדילו אותו מכל המנהיגים הציונים האחרים. בקיץ 1939 כתב מאמר שבו קבע חד־משמעית שלא תפרוץ מלחמה. הנימוק: הנשק המודרני הוא כה נורא, עד ששום מנהיג לא יקבל על עצמו את האחריות לפתוח במאבק שבו ייהרס העולם התרבותי כולו.
הוא לא הסתפק בכך. כעבור כמה ימים כתב מאמר שני, שבו שם ללעג ולקלס את מי שפקפקו במסקנותיו.
והנה פרצה המלחמה וערערה את אמונתי בכושר הניתוח שלו. ברור שלא הבין את הנאצים ולא לקח בחשבון את אישיותו הייחודית של אדולף היטלר.
המלחמה שינתה בן לילה את דרכו של הארגון הצבאי הלאומי. בפקודת ז׳בוטינסקי הכריז הארגון על שביתת נשק עם השלטון הבריטי. ז׳בוטינסקי היה תמיד אנגלופיל מובהק, חובב כל דבר בריטי. את הסתירה בין חיבתו זו לבין