המסע שהכי נחרת בזיכרוני היה מתל אביב לבנימינה. נצטווינו להתייצב בשבת בחמש בבוקר במגרש ליד הירקון. ברשימת החפצים שהיה עלינו להביא הופיעו המילים ״ביצה שלוקה״ - ולא ידעתי בדיוק מה זה. כל הפלוגה התאספה שם. ביום הראשון הלכנו לאורך שפת הים עד נתניה. זאת היתה הליכה מפרכת מאוד לצעירים ולצעירות שלא אומנו לכך. הילקוט הצבאי הכביד על הגב, הרצועות חתכו בכתפיים. אחרי עשרת הקילומטרים הראשונים התארכה שדרת המסע. מה שהכי שיגע אותי היה שמתילדה חולי, אחת הבחורות במחלקת הבנות, הלכה בראש בלי כל מאמץ נראה לעין. זה פגע מאוד בגאוותי הגברית. (כעבור זמן נישאה מתילדה הנערצת לאיש הארגון שכולנו קינאנו בו, מפני שהיה לו אופנוע כבד.)
שפת הים היתה אז מכוסה בצדפים. מדי פעם מצאנו את עצמנו בתוך ריכוזים של אלפי סרטנים לבנים חסרי שריון, שמיהרו להתחבא בחוריהם. בכמה מקומות נכנס הצוק אל תוך הים, והיה עלינו לטפס למעלה ולרדת בצד השני. כאשר הגענו לנתניה היינו הרוגים לגמרי. התאכסנו בצריף של פלוגת ביח״ר. (״פלוגות ביח״ר״ היו מעין קיבוצים עירוניים, אך המילה ״קיבוץ״ היתה, כמובן, מוקצה מחמת מיאוס אצל הרביזיוניסטים.)
למחרת המשכנו במסע לאורך שפת הים עד לקיסריה. שוב טיפסנו על צוקים, דרכנו על צדפים והברחנו סרטנים, ושוב צחקה מתילדה על כל הבנים. מדי פעם הייתי בטוח שאינני יכול להמשיך אפילו צעד אהד נוסף, אך המראה של מתילדה נתן לי דחיפה, וכך הלכתי עוד קילומטר ועוד אחד, הרבה מעבר למה שהייתי מאמין שאני יכול.
שמחנו כשהגענו לקיסריה. זה לא היה כפר ערבי רגיל. תושביו היו בוסניאקים מוסלמים שהובאו בשעתו מבוסניה על ידי הטורקים כדי לחזק את אחיזתם בחוף לבנון וארץ ישראל.
עקפנו את הכפר - ואז החלו הצרות האמיתיות. כל התלאות הקודמות היו כמשחק ילדים לעומת הקטע הזה. מקיסריה עד בנימינה השתרעו דיונות של חול רך. עם כל צעד שקעת בו, והמאמץ היה כפול ומכופל. אחרי קילומטר אחד קיללתי את יומי. המסע נראה אינסופי, ואחרי מה שנראה כנצח הגענו סוף־סוף תשושים וכואבים לבנימינה. חצינו את מסילת הרכבת ועלינו לגבעות. שם, בבניין שהיה, כמדומני, מבצר טורקי ישן, שכנה פלוגת־בית״ר שאירחה אותנו. מתילדה חולי נראתה רעננה לגמרי.