למרות המסעות, שנועדו לחשל אותנו, המשכנו להקפיד על כללי המחתרת.
חרותה בזיכרוני חוויה מחתרתית אופיינית. מקום הריכוז שלנו היה, באותם הימים, בית הספר ביל״ו, בשדרות רוטשילד פינת החשמונאים. באחד הערבים כונסה שם כל הפלוגה, על שלוש הגונדות שלה, כ־80 בנים ו־40 בנות. אינני זוכר לכבוד מה היה האירוע, אך בסופו שרנו את המנון הארגון.
זאת היתה שירה מיוחדת במינה. בית הספר נראה מבחוץ כמבנה נטוש. החלונות היו מואפלים ממילא, בגלל המלחמה. נאמר לנו לשיר בלחש, שמא יישמע משהו בחוץ.
וכך בקעו מ־120 גרונות, בלחש־בלחש מילות השיר, שמילא את כולנו בגאווה אינסופית: ״חיילים אלמונים הננו בלי מדים / מסביבנו אימה וצלמוות. / כולנו גויסנו לכל החיים / משורה ישחרר רק המוות. // בימים אדומים של פרעות ודמים / בלילות שחורים של ייאוש, / בערים, בכפרים, את דגלנו נרים / ועליו הגנה וכיבוש. // לא גויסנו בשוט, כהמון עבדים / כדי לשפוך בנכר את דמנו...״
הקולות העמומים הוסיפו לשיר עוצמה עצורה, שקשה לתאר אותה. עד עצם היום הזה, כשאני מזמזם את השיר, נעשה לי קר בגב. זה מחזק אותי בדעה שמי שלא היה במחתרת לא יבין לעולם את כוחה - וזה חל לא רק על הגנרלים הבריטים, האמריקאים והרוסים, אלא גם על האלופים שלנו.
בין הגונדה 26 והגונדה 25 היתה נטושה התחרות סמויה על הבכורה. כמו בכל יחידה, היה בכל אחת מהן גרעין שנתן את הטון.
בגונדה 25 הגרעין הזה הורכב מקבוצה של בחורים אתלטים, נאים למראה, שהצטיינו בפעילות גופנית. הם לא התעניינו בספרים ובשטויות כאלה. הבנות היו כרוכות אחריהם.
לעומת זאת, הגרעין של 26 היה עיוני, תיאורטי, מה שנקרא היום ״חננות״: קראנו ספרים, קיימנו ויכוחים, התייחסנו בזלזול מופגן לספורטאים הבורים, וקינאנו בהם בחשאי. הרגיז אותי שהבנות התעלמו מאיתנו, חוץ מכמה בנות אינטלקטואליות שלא נראו לי מושכות.
לגונדה שלנו חיברתי המנון בומבסטי. הפזמון היה: ״הלוך נלך במים,/ הלוך נלך באש / אנחנו [שכחתי מה] / גונדה עשרים ושש!״ הסתבר שלמפקד שלנו, גובה התרומות למכבי האש, היו גם כישרונות מוזיקליים חבויים, והוא חיבר לשיר מנגינה. לאנשי הגונדה המתחרה לא היה המנון, והם נאלצו לאמץ להם את המנון ״מכבי״ בשינויים קלים.