״הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל״). אמנם הוא משך אותי מהרבה בחינות רוב האנשים הטובים הלכו אליו - אך העניין הנאצי היווה מחסום בל יעבור.
לעומת זאת, הארגון של רזיאל לא משך אותי. הרוח הקרבית שלו נחלשה בחודשי ״שביתת הנשק״. שיתוף הפעולה עם הבריטים לא היה משאת נפשי.
וכך ישבנו בערבים על הגג בשכונת פלורנטין, ליד דלת הדירה שלנו, והתווכחנו ללא קץ.
בשיא המשבר הוזמנה הפלוגה כולה למסדר בבית הספר ביל״ו. המשמר ליד השער היה שקוע בוויכוחים והזניח את תפקידו. למעלה, באולם, ישבנו על הארץ, 80 נערים ו־40 נערות, הגונדות 25, 26 ו־27 של הארגון הצבאי הלאומי.
כשנכנסתי לחדר, כבר געש הוויכוח בכל הפינות. ״רזיאל שלך הוא טיפוס נאלח!״ צעק נער בלונדי מבית הספר מונטיפיורי, ״סתם סוכן של האינטליג׳נס הבריטי...״ ״ייטה שמך,״ רתח אחד מגימנסיה הרצליה, ״איך אתה מעז לדבר ככה?״ ״מה, הוא לא שלח אותנו להלשין על קומוניסטים יהודים? כן או לא? האם לא מסר את היהודים האלה לקלגסים הבריטים? כן או לא?״
״מה אתה מתרגש? הקומוניסטים האלה הם אויבי הציונות וסוכנים של הרוסים! גם יאיר שלך הוא סוכן זר, רק לא של הקומוניסטים, אלא של הנאצים והפאשיסטים!״
״מה אתה מבין בזה, חמור שכמוך! הגרמנים כבשו את צרפת! אתה יודע מה זה? הגרמנים עומדים לנצח במלחמה! עם האיטלקים אפשר להסתדר! הם בכלל לא אנטישמים, והם מעוניינים במדינה יהודית!״
״אה, אברהם שטרן כבר רוצה להיות מוסוליני, מה?...״
״אידיוט, ז׳בוטינסקי אמר בעצמו שילך עם השטן אם הוא יסכים לעזור לנו...״ ״הק־שב!״ נהם אחד המפקדים. מתוך הרגל קפצנו ועמדנו. הסתדרנו בשורות, עמדנו ״דום״ ו״נוח״.
אביאל כ״ץ, מפקד הפלוגה, קיבל את המסדר. פניו היו נפולות ועצובות. הוא הודיע לנו שהחליט למסור את הפלוגה לידי מפקד אחר, איש הארגון החדש של יאיר. אחרי ״חופשים״ נעבור לחדר סמוך, ושם ינאם לפנינו חבר המפקדה של הארגון החדש.
בחדר השני שרר חושך עמוק. התיישבנו על ספסלי התלמידים. התלחשנו בינינו. מישהו קרא: ״אל תקשקשו כמו נאדות נפוחים!״ נדמנו.
פתאום נשמעה בחשכה קול - הקול הכי עמוק ששמעתי בחיי.