הקול ציטט לאט 15 מילים מעיקרי הארגון הצבאי הלאומי. הם נשמעו כדברי אלוהים חיים: ״אנו - הולכים - אחרי - מפקדינו - המובילים - אותנו - אל הקרב, - כל - עוד - הם - מובילים - אותנו - אל - הקרב!״
עד היום מהדהדות המילים האלה, באותו קול עמוק וחזק, באוזני.
הקול העמוק היה מהפנט. יודעי דבר לחשו שהדובר הוא אהרונצ׳יק, מפקד המחוז של הארגון. הוא דיבר בפאתוס עצום. בהדרגה הוא השתלט על החברים שישבו סביבי, היפנט אותם ודיכא את ספקותיהם. אותי זה עצבן. הייתי בטוח שהקול החזק הזה בוקע החוצה ונשמע גם בבתים הסמוכים בשדרות רוטשילד. זה היה זלזול גמור בכל חוקי הקונספירציה ששיננו לנו. מדי פעם הרגשתי שהפאתוס מתחיל להשתלט גם עלי, אבל גייסתי את כל כוח הרצון שלי כדי לעמוד בפני הפיתוי, להבחין בין הדמגוגיה לבין הטיעונים ההגיוניים.
״אתם הקומץ הנבחר שיקים בדמו את המדינה היהודית... ואם זקני ציון יעמדו בדרכנו, אנחנו נטאטא אותם מהבמה... באגרוף ברזל נשבור כל התנגדות ערבית...״
הנואם לא ענה לשאלות שניקרו במוחי. הוא הסתפק במילים מפוצצות: מדינה, שחרור, מלכות, הר ציון, תותחים, צוללות. ראיתי בחושך כיצד נוצצות מסביבי עיני החברים, כיצד מזדקפות הגבות. הנואם הרגיש בחושך שהוא כבש את הלבבות. הוא סיים בתכסיס מחוכם: ״...ומי שאין לו האומץ ללכת איתנו בדרך הסבל והקורבנות, יקום עתה ויהיה חופשי!״
איש לא קם. כולם היו מהופנטים. גם אילו היתה הכרתם צלולה, לא היו מעזים לקום, פן ייחשבו לפחדנים.
לבי הלם בחוזקה. ידעתי שעלי לקום ולומר שלום לכל מה שנתן תוכן לחיי במשך קרוב לשנתיים. חששתי שלא יהיה לי האומץ לקום לעיני החברים - אך דחף שלא היתה לי שליטה עליו הקים אותי.
120 זוגות עיניים הופנו אלי בחשכה.
״אתה חופשי!״ אמר הקול, בבוז אינסופי.
פסעתי לעבר הדלת. אינני יודע איך עשיתי את זה. חשתי חולשה מוזרה ברגלי, וברכי פקו. יצאתי מהחדר, ירדתי במדרגות, עברתי על פני המשמר שלא חדל מלהתווכח, ויצאתי לרחוב.
צעדתי כסהרורי. הלכתי ברחוב בלי מטרה, ימינה ושמאלה. משהו בכה בי, משהו נשבר בלבי, דבר שהיה יפה וגדול וברור. ועם זאת היתה לי תחושת סיפוק. איכשהו ידעתי שהמשבר הזה צריך היה לבוא, שמחתי שעבר ושעמדתי בו.