לא קל היה להיפרד. משהו משך אותי בחזרה.
בימים הראשונים אחרי המשבר גיליתי שאינני היחיד מבין החברים שהחליט שלא להצטרף אף לאחד משני הפלגים היריבים. החלטנו להישאר ביחד. נתתי שם לקבוצה: ״גיס חופשי״.
אחד המפקדים, שגם הוא נשאר תקוע בין המחנות, קיבל על עצמו לשמש לנו כמפקד. כפעולה ראשונה החלטנו, משום מה, לרכוב על אופנינו לחיפה.
זה היה מבצע מפרך. כביש החוף עדיין לא היה קיים. הנסיעה עברה דרך פתח תקווה, כפר סבא, בית ליד, חדרה, בנימינה ועתלית. הכביש, שעבר בין הפרדסים, לא היה ישר. היו בו עיקולים רבים, והרבה עליות וירידות. אחרי שמונה שעות■ הגענו לחיפה, עייפים ורצוצים. הצטלמתי ליד שלט הכניסה לתחום השיפוט של חיפה. זו התמונה היחידה שנותרה לי מכל תקופת חברותי בארגון. כשהחלו חברי, שהצטרפו לפלג של יאיר, להיאסר בזה אחר זה, השמדתי את כל יתר התמונות שהיו לי.
בפעם אחרת רכבתי מתל אביב לים המלח. החלטתי על כך עם כמה חברים. הכביש הוביל מצומת אבו־כביר, דרך בית דג׳אן(בית דגן), סרפנד (צריפין), רמלה, לטרון ואבו־גוש. זה היה די נורא. היה יום קיץ לוהט, העליות היו רצחניות. אמנם נחנו קצת בפלוגת ביח״ר ששכנה על גבעה בין באב־אל־ואד ואבו־גוש, אבל כשהגענו לעלייה התלולה של ״שבע האחיות״ - שבעה סיבובים חדים ליד מוצא, שהיו אימת הנהגים - היינו גמורים.
בירושלים הלכנו לקן ביח״ר. מקלחות לא היו שם, והלכנו להתרחץ במקווה הסמוך - הפעם היחידה בכל חיי שהלכתי למוסד כזה. נפלנו שדודים על המזרנים שהכינו לנו.
למחרת היום המשכנו לים המלח. זה היה תענוג כמעט צרוף - 35 קילומטרים של ירידה, חוץ מקטע נבזי אחד. הגענו לקלןה, ולפנינו השתרע מראה מרנין - ים כחול, שטוח, מזמין. זרקנו את אופנינו ואת הבגדים שלנו וקפצנו למים. ההלם היה נורא. כאשר אדם רוכב על אופניים במשך שעות, עוצר פה ושם, נתקל בעצם זה או אחר, גופו נשרט שריטות קלות מבלי להרגיש בכך. אבל ברגע שנכנסנו לים המלח, השריטות האלה התחילו לבעור כמו בכבשן. ככל שנחפזנו להיכנס למים, נחפזנו עוד יותר לצאת משם. מאז יש לי אנטיפתיה מובהקת לים המלח.
לא היה מה לחלום על חזרה לירושלים - הפרש של יותר מאלף מטר בגובה על שני הגלגלים. העמסנו את האופניים על גג של אוטובוס וחזרנו בו לירושלים. שם חזרנו לרכיבה. לכאורה זה היה צריך להיות הרבה יותר קל. הירידה