בבאב־אל־ואד באמת היתה נהדרת. אך לפני כן היינו צריכים לעלות בכביש לאבו־גוש, וזה היה עינוי: לפנינו התנשאה במרומים הבתולה הקדושה שעל גג הכנסייה הצרפתית, והמחשבה שאנחנו צריכים להגיע לשם הטריפה את דעתנו. לבסוף הסתבר שהשד - או הבתולה - לא היה נורא כל־כך. הכביש עובר עשרות מטרים מתחת לרגלי הפסל הלבן. מאז הייתי הרבה פעמים באבו־גוש - גם כובדתי בתואר ״אזרח כבוד של הכפר״, מפני שעזרתי להציל אותו מגירוש - אך בכל פעם שאני רואה את הבתולה ההיא, אני נזכר באותה חוויה.
באחד מימי אוגוסט 1940 הלכתי ברחוב הרצל, בדרך מהמשרד הביתה, וראיתי כותרת גדולה בעיתון: זאב ז׳בוטינסקי מת.
הייתי המום. הערצתי את האיש. קראתי את מאמריו מדי שבוע. כאשר לא היה מאמר, מסיבה כלשהי, חשתי חוסר כמעט פיזי. הוא שבה אותי לא רק בניתוחים הפוליטיים הבהירים שלו, אלא גם בכתיבה על נושאים אחרים. כשהפליג באונייה מאירופה לארצות הברית, כמה חודשים לפני מותו, כתב כמה סקירות על ספרים, וגם הן הקסימו אותי. אני זוכר ביקורת על ספרה של עדנה פרבר, ״סימארוך, שבה כתב ז׳בוטינסקי שבהשוואה לחלוצי המערב האמריקאי נראים החלוצים שלנו כמו אברכי משי.
בידיעה נאמר שלקה בהתקף לב ליד ניו יורק בעת שקיבל מסדר של בית״רים בשמש הקופחת. אך אני הייתי משוכנע שלבו נשבר כאשר הנאצים כבשו את פאריס, ושהפילוג בארגון הכריע אותו סופית.
לא יכולתי ללכת הביתה. מיהרתי אל המקום היחיד שבו יכולתי לפגוש אנשים המומים כמוני: מצודת זאב, ברחוב המלך ג׳ורג׳. שם, בחצר, התכנסו רבים מחסידי ז׳בוטינסקי, בני כל הגילים. עמדנו, התלחשנו, לא ידענו את נפשנו. לבסוף נערך מסדר של הבית״רים. עמדנו מסביב, ליד הגדר, ושמענו את דברי ההספד, שחוברו על ידי דוד רזיאל. המילים מצלצלות באוזני עד היום: ״ביגון קודר ובאבל תהומי...״
כעבור כמה שבועות החלטתי לחזור, למרות הכול, לארגון של רזיאל. אבל עשיתי זאת בלב חצוי. מה שנשבר, נשאר שבור.
הביקורת העיקרית שלי היתה על הרעיון היסודי של המחתרת, שנלקח מתולדות המחתרות באירופה במאה ה־19: קבוצה קטנה ההולכת בראש ומבצעת מעשים נועזים מושכת אחריה את ההמונים, עד לשחרור. שתי מילות הקסם ״הקומץ הנבחר״ היו חרותות על לוח לבו של הארגון, וקודשו עוד יותר על ידי הפלג החדש של יאיר.