התחלתי לפקפק בהשקפה זו. באירופה ניצחו תנועות ההמונים הגדולות: הסוציאל־דמוקרטיה, הקומוניזם, הפאשיזם והנאציזם. נראה לי שזו הוכחה לכך שבעידן המודרני מנצחות התנועות ההמוניות, בכוח הארגון והתעמולה. ואם כן, אבד הכלח על ״הקומץ הנבחר״, הפועל לבדו. ככל שהרביתי לקרוא את הספרות הפוליטית האקטואלית, כך השתכנעתי בזה יותר.
גם שיטת הטרור של הארגון נראתה לי בלתי־יעילה להשגת המטרה - גירוש הבריטים. עוד יותר התחיל להפריע לי מאבקו של הארגון(ושל המחנה הרביזיוניסטי כולו) נגד האידיאולוגיה הסוציאליסטית של תנועת־העבודה. התחלתי להאמין שהדרך הנכונה היא דווקא הפוכה: להיכנס ל״יישוב המאורגן״, ובעיקר להסתדרות, ולכבוש אותם מבפנים. הסיסמה של ז׳בוטינסקי, ״כן, לשבור!״(שהופיעה בעקבות שביתה מסוימת בארץ) נראתה לי מוטעית מיסודה.
הרעיונות האלה הבשילו אצלי בהדרגה, ובינתיים המשכתי לפעול בארגון. אינני זוכר כמעט דבר מהתקופה הזאת, אף לא את המפקדים. נראה שלא קרה אז שום דבר חשוב.
אחד הדברים שאני זוכר הוא ״משפט ציבורי״ שערכנו למרשאל פטן, כשהקים את משטר וישי בצרפת המובסת. איש לא רצה להגן עליו, אז לקחתי את התפקיד על עצמי. הטיעון המרכזי שלי היה: הוא פטריוט אמיתי. הוא מוכן להתבזות, ובלבד להציל את פאריס מחורבן. אחרי שקודמיו גרמו לתבוסה הנוראה של הצבא הצרפתי, הוא מציל מה שניתן להציל. אינני זוכר מי ניצח במשפט.
באביב 1941 התפלג הארגון בפעם השנייה. פרשה זו ידועה פחות מהפילוג הגדול הראשון.
מפקד מחוז תל אביב של הארגון החליט לפרוש. המחוז כולו התפרק. בשבילי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. פרשתי ללא שוב.
פרק בחיי הסתיים. אחרי שנתיים וחצי סוערות התנתקתי סופית. הייתי בן 18 וחצי, והיה עלי להחליט איך להמשיך.