באחד הסרטים עלי אמר ידיד לשעבר: ״אורי אבנרי הוא נכה כמו טרומפלדור. לטרומפלדור חסרה יד. לאבנרי חסר רגש.״
אינני חושב שזה לגמרי נכון. יש לי רגשות בשפע. לפעמים נדמה לי שיש לי יותר רגשות מאשר לרבים אחרים. אבל נכון שאינני מסוגל, וגם אינני רוצה, להביע אותם. בעניין זה יש לי חסם רציני.
הכי הרבה זה הפריע לאשתי, רחל. בקרוב ל־60 שנותינו ביחד זה העסיק אותה ללא הרף. היא היתה בטוחה שקרה לי משהו בגיל 15, משהו מסתורי וסודי ונורא, שגרם לבעיה הרגשית הזאת. שוב ושוב ניסתה לחקור ולפענח את הסוד הנורא הזה. איך זה קרה שילד עדין ורגשני, כפי שהוא משתקף מתצלומי ילדותי, הפך לצעיר קשוח, סגור ומסוגר, ששום רגש אינו מצליח לדלוף ממנו החוצה?
עוד לפני שהתחלתי לחיות עם רחל, התלוננו על כך בחורות אחרות. לא היו להן טענות על יחסי אליהן. הן אמרו שאני בחור חביב ומתייחס אליהן בעדינות, אבל ״אתה לא נותן את עצמך,״ כפי שאמרה לי אחת. ״אתה כאילו עומד כל הזמן מהצד ומסתכל,״ טענה אחרת. ״אתה אף פעם לא נפתח לגמרי,״ התלוננה שלישית. נראה שהיחסים האלה לא העניקו לשותפות שלי - והן היו די רבות - את הסיפוק הרגשי שביקשו. עובדה, כל היחסים האלה הסתיימו בפרידה ידידותית.
היו לי חברים טובים - גם באצ״ל, גם בצה״ל וגם לאחר מכן. אך מעולם לא היתה לי חברות מהסוג שקוראים עליה בספרים, חברות עמוקה הנמשכת שנים רבות, תוך שותפות רגשית עמוקה. אני מוכרח להודות: משהו דפוק ביחסים הרגשיים שלי עם בני אדם. והדבר הכי דפוק הוא שזה מעולם לא חסר לי.
אז מה קרה לי בסביבות גיל 15, ששינה אותי מהקצה אל הקצה?
בגרמניה גדלתי באווירה מגינה ומפנקת. הייתי ילד בודד, אך לא הרגשתי בכך.
לא היו לי חברים, מלבד אחי - אך הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים, והבדלי 6 ו ר