האופי בינינו היו קיצוניים. החיים הפנימיים שלי היו הרבה יותר עשירים מהחיים החיצוניים. חלמתי בהקיץ, ובחלומות האלה ראיתי את עצמי בתפקידים נעלים מצביא, מגלה יבשות, מדען דגול.
כשבאתי לארץ הושלכתי למציאות חדשה, הרבה יותר קשה וקשוחה, והתמודדתי איתה לבדי. בבית הספר לא היו לי חברים אמיתיים, וזה לא השתנה כאשר התחלתי לעבוד ולפרנס את עצמי. רק כשהצטרפתי לארגון הצבאי הלאומי מצאתי את עצמי בתוך חבורה. אפשר לומר שהארגון הוא שהפך אותי ליצור חברתי. בפעם הראשונה היו לי חברים. לא היתה לי שום בעיה להשתלב בחברה, אך גם לא הפכתי לאיש רעים להתרועע. נותר ריחוק מסוים. איכשהו הייתי גם בפנים וגם בחוץ - מצב שאפיין אותי, כמדומני, בכל מהלך חיי.
כמעט כל ילד מהגר בארץ חדשה שואף להיות כבני המקום. אצלנו, בארץ, שאיפה זו היתה חזקה במיוחד. ה״צבר״, העברי החדש שנולד בארץ, נראה כדמות אידיאלית שיש להידמות לה, להתמזג בה. הצבר - כפי שנתפס על ידי עצמו ועל ידי סביבתו - היה קשוח, מעשי, לא סנטימנטלי. השם עצמו אמר את שלו: דוקרני וקשוח בחוץ, רך ומתוק בפנים. היו אמורים להיות לו רגשות, אך אלה היו חבויים מתחת למעטה המחוספס.
באחד מספריה תיארה יעל דיין את אביה (מבלי לקרוא לו בשם) כצעיר רגיש, כמעט נשי, שהחליט בנעוריו שעליו להחניק את כל הרגשות שלו כדי למלא את המשימות שהמצב הלאומי מטיל עליו. הוא החניק בקרבו, בין שאר הרגשות, גם את חוש הפחד שלו. בעיני בתו היה משה דיין, הצבר האולטימטיבי, נכה־רגש, ולא רק נכה־עין.
משהו כזה קרה לרבים מאיתנו, בני אותו דור, שקראו לו לימים ״דור הפלמ״ח״
או ״דור תש״ח״. הרגשנו שאנחנו דור הרואי. שמוטלות עלינו משימות אדירות. שיש לנו תפקיד היסטורי למלא. שעלינו להקריב את הכול למען התפקיד הזה, לחסל בתוכנו כל דבר מפריע. רגשות, פחדים, תסביכים נפשיים, מוזיקה, אמנות הכול נזרק לתוך המדורה שסביבה רקדנו ״הורה״.
אפשר לומר על הדור הזה שהוא ״עיצב את עצמו״. הוא היה כחומר ביד היוצר, והיוצר היה הוא עצמו. כל אחד מאיתנו עיצב את עצמו, לפחות מבחינה חיצונית. שינינו לא רק את שמותינו, אלא גם את דמותנו. משה תהילימזוגער, ששינה את שמו לדן בן־אמוץ, הנער מפולין שהפך לצבר המושלם, היה אחד מסמלי התהליך הזה.
הייתי חלק מהתסמונת הזאת, אבל היא היתה רק חלק מהמהפך שחל בי. היו לה הרבה יותר סיבות, גם פנימיות, גם חיצוניות.