האנגלית. מכיוון שמבנה המשפט האנגלי קל בהרבה מהמבנה המסובך של המשפט הגרמני, העדפתי לקרוא גם ספרי הגות גרמניים קשים, כמו ״הקפיטל״ של מארכס, בתרגום אנגלי. גילוי נאות: גם באנגלית לא סיימתי לקרוא את היצירה הארוכה והמשעממת הזאת, בעוד שאת ״המניפסט הקומוניסטי״, יצירה למופת, קראתי בכל השפות. גם הגישה האמפירית הבריטית מדברת אלי יותר מאשר השיטתיות הכפייתית של הוגי הדעות הגרמנים.
שפה היא, כמובן, הרבה יותר מאשר אוסף של מילים. היא משקפת את התרבות שהולידה אותה. כשהתחלתי לקרוא אנגלית, ינקתי - ביודעין ושלא ביודעין - גם את ערכי התרבות הבריטית. אהבתי את האידיאל של הג׳נטלמן הבריטי כפי שהוצג אז, כאשר בריטניה היתה בשיא תפארתה, לפני שהתאבדה במלחמת העולם השנייה. בעוד שהגבר הגרמני היה אמור להיות חזק, אדיב אך קשוח וגם קצת שחצן, היה הג׳נטלמן הבריטי אמור להיות עדין, מתחשב בזולת, מנומס אך בוטח בעצמו, ללא התנשאות כלפי חוץ (דבר המעיד כשלעצמו על התנשאות חבויה). ניסיתי לעצב את עצמי על פי קווים אלה.
באותם הימים, ימי מלחמת העולם השנייה, הפיקו הבריטים כמה סרטי מופת, שהיו אמורים להעלות על נס את התכונות האלה אל מול הפרימיטיביות הגסה של הנאצים. במיוחד אהבתי את הסרט ״פימפרנל סמית״. גיבור הסרט הוא פרופסור אוקספורד,, הנראה כעדין וחובבני אף שהוא למעשה קשוח ונחוש. הוא מציל מדענים יהודים ממחנות ריכוז גרמניים, כשהוא מערים לבדו על כל המקצוענים הגרמנים הכוחניים. את הגיבור שיחק לסלי הווארד, שנראה כהתגלמות הג׳נטלמן האידיאלי. מי היה מנחש שהיה יהודי הונגרי... מעולם לא אהבתי שחקן כפי שאהבתי אותו. גם ב״חלף עם הרוח״ העדפתי אותו, בדמותו של אשלי הרופס והמתלבט, על קלארק גייבל הנהדר בתפקיד רט באטלר השחצן.
סרט אחר של התקופה היה ״מיסיס מיניבאר״, שהראה את הגבורה השקטה של האוכלוסייה הבריטית תחת אימי ההפצצה של לונדון. הסרט ״שאנחנו משרתים בו״, על ההקרבה העצמית של אוניית־מלחמה בריטית בדרך למאלטה הנצורה, השלים את הצד הגברי של המשוואה.
החינוך הגרמני שלי שתל בי כמה תכונות המזוהות עם גרמניות: אהבת סדר, דייקנות, שיטתיות, השנאה ללכלוך, קצת שחצנות, קורטוב של מיליטאריזם. האנגלופיליות שלי לימדה אותי להעריך תכונות אנגליות: גישה פרגמאטית, חובבנות מופגנת (שמאחוריה מתחבא דווקא כושר מקצועי), ידע עמוק המתחבא מאחורי פוזה של בורות מתנצלת, ובעיקר הומור. אני מאוהב עד כדי טירוף בהומור הבריטי,