ורנר מת סמוך ליום הולדתו ה־21. חייו היו קצרים וקשים, ואני שואל את עצמי האם אני אשם בכך.
הוא נולד ב־1920, שלוש שנים לפני. קדמו לו שתי הבנות. הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת שזה מקום קשה במשפחה. האחות הבכורה, שהיתה מבוגרת ממנו בשש שנים, היתה הבת הסמכותית. האח הצעיר - אני - היה בן הזקונים המפונק. לוורנר, שלישי מבין ארבעה ילדים, היה קשה להתחרות.
בימים ההם ידעו אך מעט על בעיות מסוג זה. לא היה חומר קריאה עליהן, ולא עלה על דעת הורי לעסוק בהן. לא היו יועצים פסיכולוגיים בבתי הספר ומחוץ להם. הורי פעלו על פי הבנתם. מבחינתם, הם הקפידו מאוד על שוויון גמור בין ארבעת הילדים, ולא היו מודעים לכך שהמצב האמיתי בינינו היה רחוק משוויון.
גם אני הקטן לא הבנתי, כמובן. תמיד קינאתי באחי, שהיה מבוגר ממני, חזק ממני ו״גברי״ ממני בכל המובנים. לא הבנתי שיש לו בעיות.
ורנר היה תמיד ילד מוחצן. עולם הספרים של אחותי הבכירה ושלי לא עניין אותו. ספרות, אמנות ומוזיקה היו ממנו והלאה. הוא העדיף להסתובב עם הילדים ברחוב. ייתכן שיכול היה להוכיח את עצמו כספורטאי, אלמלא התייחס אבי בבוז ל״גויים נאחאס״, מושג שכלל כל עיסוק ספורטיבי. היו לו ״ידיים טובות״, אך זה לא חיזק את מעמדו במשפחה, שבה העריכו רק ״ראש טוב״.
ורנר היה תלמיד גרוע, וזה גרם לו גם לבעיות התנהגות. הוא רב עם מורים ותלמידים, ומדי פעם נאלץ להחליף בתי ספר.
בבית השכן, שהיה מחובר לביתנו, מרפסת ליד מרפסת, גר צעיר בגילו, שסבל מאפילפסיה. מפעם לפעם היו לו התקפים. ראינו אותו נופל על הארץ ונתקף בעוויתות. הכול התקבצו סביבו כדי לטפל בו, ובעיקר כדי למנוע ממנו לבלוע את לשונו. פתאום התחיל גם אחי לסבול מהתקפים כאלה. חשנו אליו, הכנסנו מקל של עץ בין שיניו. עם עלותנו ארצה זה נעלם לגמרי. ברור, בדיעבד, שזה היה חיקוי. במשך השנים הבנתי שאלה היו קריאות מצוקה. בשעתו לא הבנו זאת. בעיני היינו משפחה רגילה לגמרי, ואחי היה ככל האחים. שיחקנו ביחד, רבנו מדי פעם על עניינים של מה בכך, היינו ביחד בקייטנות ובטיולים משפחתיים, הוא היה האח הגדול והמוחצן ואני האח הקטן והמופנם. הכול כרגיל.
כשהגענו לארץ נשלחנו ביחד לנהלל. בניגוד לי, אחי לא כל־כך הסתדר שם. כשעברנו לתל אביב, אני חזרתי לספסל הלימודים בעוד שהוא, שהיה כבר בן 14,