הלך לעבוד. הוא לא החזיק מעמד הרבה זמן בשום עבודה. פעם היה שוליה של מסגר, משם עבר לעבודות מתכת אחרות ועבד בבניין. הוא השתתף בבניית ״בית הדר״ ברחוב יפו, הבניין הראשון בתל אביב שנבנה בקונסטרוקציה של ברזל. אחר כך עבד בבניינים אחרים.
היו לו בעיות עם כל העולם. פעם בא אלינו המעסיק שלו והתלונן שנעלמו לו כלי עבודה. ״זה לא ים פה!״ התלונן, וזה הפך אצלנו לסיסמה. מצאנו את הכלים החסרים בארגז מתחת למיטת אחי. פעם אחרת בא בעל המכולת מפינת ז׳אן דורס והתלונן שוורנר קנה אצלו בהקפה, ואינו משלם את המגיע. אחי פטר אותו במילים, שגם הן הפכו אצלנו לסיסמה: ״לחוצפנים אני בכלל לא משלם!״
גם מבחינות אחרות לא מצא לו מנוח. אחרי חברותו הקצרה בביח״ר, מצא מקלט רוחני בכת תימהונית ביפו, שחבריה קראו לעצמם ״יהודים משיחיים״. לפי תפיסתם, הם היו יהודים לכל דבר, אך הכירו בישו כבמשיח. הם טיפלו בוורנר, העניקו לו חום ותמיכה וקיבלו אותו לחברתם באהבה. כעבור כמה זמן הופיע גיליון של ״עיתון מיוחד״, שבועון־זבל סנסציוני, ובו כתבת ענק על הנער המסכן, שלמה אוסטרמן, שנפל ברשתם של מיסיונרים חסרי מצפון.
מלחמת העולם באה לו כהצלה. הצבא הבריטי פתח משרד גיוס, ואחי היה מהראשונים שהתגייסו. הוא צורף לגדוד הארצישראלי השני של ההנדסה הקרבית (בעברית של אז הם כונו ״חפךים״, תרגום של המונח הבריטי ״sappers״) ונשלח למצרים. מפעם לפעם בא לחופשה קצרה הביתה.
נראה שאחי מצא את מקומו בצבא. היו לו חברים, וכנראה היה חייל טוב. תחילה נשלח לצרפת, והיה בין האחרונים שפונו אחרי נפילת פאריס. אחר כך השתתף בקרבות בלוב. אחד המאמרים הראשונים שלי שהודפסו בעיתונות תיאר את הקרבות שם - תיאור שחלקו מבוסס על סיפוריו, האמיתיים או הדמיוניים, וחלקו נולד בדמיוני שלי.
אחר כך שמענו שהתנדב לפלוגת קומנדו, הועלה לדרגת לאנס־קורפורל(טר״ש), שבצבא הבריטי היתה לה משמעות, ונשלח לסודן. משם פתח הצבא הבריטי בהתקפה לכיבוש אריתריאה ואתיופיה (אז קראנו לה ״חבש״), שהיו אז בשליטת האיטלקים. הוא השתתף בקרב הקשה על העיר קרן באריתריאה והגיע עד גונדר באתיופיה ושם נהרג.
מנוסח המפקד הבריטי היה ברור לנו שהוא נהרג בקרב. אבל כעבור זמן, כשהתעניינו הורי בפנסיה הצבאית שהגיעה למשפחות הנופלים, התברר שזה לא היה כל־כך פשוט. לאט־לאט התבררו לנו הפרטים: אחי נדבק במחלה והגיע לבית