חולים צבאי. שם טען אחד הרופאים שהוא נדבק בכוונה כדי להשתמט מהקרבות. אחי נעלב עד עמקי נפשו, הסתגר בשירותים וירה בעצמו.
הפרטים האלה עוד הוסיפו לכאב. אבי ייסר את עצמו, כנראה, בהרהורי חרטה על גורלו של בנו, והפך לפתע לדתי. עד אז היה הקשר שלו לדת פורמלי בלבד: הוא הלך לבית הכנסת בחגים, ערך את הסדר וצם ביום הכיפורים, וזהו זה. הוא היה הרבה יותר מדי רציונלי מכדי להיות דתי. אבל עכשיו, לפתע, הפך לדתי אמיתי: הניח תפילין והתפלל כל יום בבית הכנסת. זה נמשך כמה שבועות, ואז שככה ההתקפה הדתית והיתה כלא היתה.
רחקנו את ורנר מזיכרוננו וכמעט ולא דיברנו עליו. כיום אני מסתכל אחורה ורואה אח פצוע, ששלח לנו אותות מצוקה ואנחנו לא שמנו לב.
כעבור יומיים־שלושה חזרתי לעבודה והעמדתי פנים כאילו דבר לא קרה. העור העבה שהצמחתי לעצמי התעבה עוד יותר. מאז לא הנחתי לשום עניין משפחתי לחדור בעד השריון הזה.
חבריו של ורנר, שנשארו בצבא, באו לבקר אותנו בחופשותיהם. אחד מהם, חנן, לקח אותי בליל הסילבסטר (בסוף 1941? בסוף 1942?) לבילוי בטיילת שפת הים. לאורך הטיילת השתרכה אז שרשרת ארוכה של ברים לחיילי צבאות הברית, בר ליד בר, מרחוב אלנבי עד בוגרשוב.
החלטנו לעבור מבר לבר ולשתות בכל אחד רק משקה אחד. לא הייתי רגיל לשתות אלכוהול. לפעמים, במסיבות, שתיתי אג ברנדי(ליקר ביצים) או שרי ברנדי (ליקר דובדבנים). הפעם שתיתי שרי ברנדי, כוס ועוד כוס ועוד כוס. הטיילת המתה חיילים זרים (יהודים הרי לא שתו אלכוהול) וכולם היו שיכורים כלוט. היו שם בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים, פולנים, אמריקאים, יוונים ומי לא.
לא איבדתי את ההכרה - מעולם לא איבדתי את ההכרה בגלל שתייה - אבל כשהגעתי הביתה, לפני שהספקתי להיכנס, נשענתי על קיר והקאתי את הנשמה שלי. מאז לא נגעתי עוד לעולם בשרי ברנדי. הטעם מגעיל אותי.
באותה תקופה חליתי בצהבת זיהומית, מחלה נפוצה בימים ההם. החלמתי ממנה, אבל היא התישה אותי מאוד. כמה ימים לאחר מכן חליתי בטיפוס.
טיפוס הבטן היתה פעם מחלה אימתנית. ותיקי מלחמת העולם הראשונה, כמו אבי, זכרו היטב את מגפות הטיפוס, שעשו שמות בצבאות ובאוכלוסיות האזרחיות.