והגיעה לשיאה באימפריה של הח׳ליפים המוסלמים. התרבות המערבית, שהוא קרא לה על שמו של פאוסט, נולדה באירופה לפני אלף שנה, והיתה אמורה להגיע לשיאה - לדעת שפנגלר - באימפריה הגרמנית, שתפנה את מקומה לתרבות הרוסית החדשה. אבל הוא תיעב את הנאצים. זמן קצר לפני מותו, ב־1936, התנבא - וצדק - ש״הרייך השלישי״, שהיטלר הבטיח (אולי בהשפעת שפנגלר, שאת ספרו קרא וציטט ב״מיין קאמפף״) שיתקיים אלף שנה, לא יחזיק מעמד יותר מעשר שנים. (מי שהיה מוכן לקבל את התורה שלו, עשוי להגיע למסקנה שהוא טעה בפרטים: האמריקאים הם שהקימו את האימפריה של המערב, והם יפנו את מקומם, קרוב לוודאי, לסינים.)
יצירתו היתה מדהימה בהיקפה. היא הצטיינה בשליטה מוחלטת בכל תחומי התרבויות בעולם, ממוזיקה ועד פילוסופיה (שפנגלר למד ולימד לטינית ויוונית, ספרות, מתמטיקה, ביולוגיה ועוד), ובעיקר בשיטתיות הגרמנית האופיינית. המסר היה פסימי: הכול קבוע מראש. אך אתה חייב לפעול בכל כוחך כדי להביא קדמה למין האנושי. מזכיר במשהו את הקביעה התלמודית: ״הכול צפוי והרשות נתונה.״
כמה שנים לאחר מכן נקשרתי ליצירתו של ארנולד טוינבי הבריטי, שהפך את התפיסה הפסימית והשיטתיות של שפנגלר הגרמני לתורה אופטימית ואמפירית, כדרכם של האנגלו־סקסים. במקום שבע (אם אינני טועה) התרבויות של שפנגלר מנה עשרות תרבויות שקמו ומתו, אך טען ששום דבר אינו בלתי־נמנע ומחויב המציאות. אם נלמד מהשגיאות, התרבות שלנו תמשיך לחיות.
קריאת הספרים האלה, ומאות אחרים, היתה תענוג צרוף. הרגשתי ממש איך המוח שלי מתרחב, מתפשט לתחומים חדשים, קולט רעיונות חדשים. מדי פעם עצרתי באמצע העמוד, כדי להניח למוח לקלוט את הנקרא, לעבד אותו ולהגיע לתוכנות חדשות משלו. אני זוכר את התענוג - תענוג מודע - שחשתי ברגעים כאלה, כאשר ממש הרגשתי שמוחי מתרחב, ואני כובש שטחים מחשבתיים חדשים. חבל שאיבדתי תחושה זו בשנים מאוחרות יותר.
בירכתי את עצמי על שלא הלכתי לבית ספר תיכון(ואחר כך לאוניברסיטה), שם הייתי נתון בסד של שגרה מחשבתית קבועה, במקום לתת למוח להשתולל כמו סוס פרא בשדה הפתוח.
אני אוטודידקט מאונס ומרצון. אילו נשארתי במטחנת הבשר של החינוך הרשמי, הייתי בוודאי מתעמק בתחום מסוים ושולט בו, אך הייתי נשאר בור בתחומים אחרים. בעולם המודרני גוברת הספציאליזציה יותר ויותר, ונעלמת יכולתו של המומחה־לתחום־אחד להבין את הקשר לתחומים אחרים.