מאות פעמים נשאלתי על ידי מראיינים, בעיקר זרים: איך הגעת מהימין הקיצוני אל השמאל הקיצוני, מ״הארגון הצבאי הלאומי״ ל״גוש שלום״? איפה היתה נקודת השבר?
השואלים ציפו, מן הסתם, לגילוי סנסציוני, משהו כמו ההארה שהיתה לפאולוס בדרך לדמשק, כאשר הרב היהודי שאול, רודף הנוצרים, הפך בן רגע לחסיד של ישו. לצערי לא יכולתי לספק את הסחורה. לא היה לי רגע של הארה. לא הייתי בכלל מודע לשינוי דרמטי בהשקפתי. בעיני היה זה מעבר טבעי לגמרי. תהליך רצוף.
אני אדם לאומי. אני מאמין שהאדם אינו רק יצור עצמאי בפני עצמו, אלא גם קשור בחברה שהוא חי בה. דגלתי בתורת אריסטו זמן רב לפני שקראתי אותה. הוא טען שהאדם החופשי הוא ״יצור פוליטי״ - כלומר יצור המחובר ל״פוליס״, העיר שבה הוא חי. בימינו תפס הלאום את מקום העיר, והוא התבנית החברתית הקובעת בימינו.
אני פוסל כל השקפה המבטלת את עצמאות האדם והרואה בו רק תא בגוף הלאומי, כאמונת הפאשיסטים. אבל גם איני מקבל השקפה המאמינה כי האדם הוא יחידה העומדת בפני עצמה, מנותקת מכל קשר חברתי. אני רואה את עצמי כאדם חופשי המשתייך לחברה הלאומית שלו. לכן הצטרפתי לארגון הצבאי הלאומי: העצמאות הלאומית היתה בעיני מטרה חשובה, והייתי מוכן להילחם להגשמתה.
אבל כאדם לאומי אני מכיר גם בזכותו של הזולת להשתייך ללאום שלו. אם יש לאומה שלי הזכות לעצמאות, הרי יש אותה הזכות גם לשאר האומות. רמזתי על כך כבר כאשר ישבתי מול הזרקור של ועדת הקבלה של הארגון הצבאי הלאומי, ואני דבק בהשקפה זו גם היום. ההכרה בזכויות הלאומיות של הזולת היא קודם כול מצווה מוסרית, אבל היא גם עניין של שכל ישר: אין בעולם - לא עכשיו, ולא בעתיד הנראה לעין - רעיון המסוגל להתגבר על הלאומיות. לא הדת ולא הקומוניזם הצליחו בכך. שום אימפריה - לא הבריטית, לא הצרפתית, לא
32 ו