דוגמה מסוג אחר, שהרשימה אותי מאוד, היתה מלחמת השחרור של גנדי בהודו, שהיתה אז בעיצומה. ראיתי בגנדי לא רק איש מוסר המטיף לאי־אלימות (תורה שמעולם לא שכנעה אותי לגמרי) אלא בראש וראשונה מנהיג לאומי חכם. גנדי הבין שעליו לעורר את ההמונים, לנטוע בהם את הרצון לחירות ואת הביטחון ביכולתם להשיגה. היה ברור לו שהשלטון הזר - כמה רבבות פקידים וחיילים לא יוכל לעמוד בפני מאות המיליונים, לכשיקומו נגדו במלוא כוחם. מערכות המרי האזרחי שלו היו, על כן, טקטיקה נכונה בנסיבות של ארצו.
התקרבתי אז לאדם שהשפיע לא מעט על התפתחות מחשבותי. זה היה אליהו לס, אז כבן 30, איש גבוה ורזה שנשא אישה שבדית. הכרתיו כלקוח המכבסה שלנו, ולעתים הבאתי לו כביסה. הוא היה בעל דרך מחשבה בלתי־שגרתית, נועזת ומרחיקת לכת, אוטודידקט כמוני, שהתעניין בתחומים רבים. התחלתי לבקר באופן קבוע בדירתו ברחוב הכרם, לא רחוק מחוף הים. במשך שעות גלגלנו מחשבות על עולם ומלואו, מה שנקרא בימינו ״סיעוד מוחות״. מחשבותי התגבשו בהדרגה בשיחות אלה. מצאנו בקלות לשון משותפת. שנינו זלזלנו במפלגה הרביזיוניסטית, וגם תורת ז׳בוטינסקי נראתה לנו מיושנת, בת המאה ה־19, אך חשבנו שניתן להשתמש במפלגה כבסיס ליצירת כוח פוליטי חדש. לס השתייך לקבוצה שהקימה בתוך הצ״ח סיעה קיצונית בשם ״שחרור העם״, והציע לי להשתתף בתעמולה שלה לקראת הבחירות הפנימיות במפלגה.
אינני זוכר מה היו תוצאות הבחירות האלה. אבל בפרשה זניחה זו קשור אחד האירועים החשובים בחיי: המאמר הראשון שלי שהופיע בדפוס. הוא התפרסם בגיליון חד־פעמי בשם ״דבר השחרור״ שהוציאה סיעה זו ב־6 במארס 1941. המאמר נקרא ״מה דרוש לנו?״ וחתום בשם העט ״ב. יונה״. הייתי מאוהב אז בבחורה בשם יונה, ורציתי לחתום בשם ״ברק אוהב־יונה״, או לפחות ״אחי־יונה״. אבל העורכים החליטו שזה לא מתאים.
במשך כמה ימים ריחפתי בעננים. פרסום דברי בדפוס גרם לי לאושר בל יתואר. כיום, אחרי כמעט שבעים שנה והרבה מיליוני מילים, אני נזכר בקנאה באותו אושר טהור, שקהה מזמן. כיום אינני מסוגל להתרגש גם כשמופיע ספר שלי.
המאמר תקף את ראשי המפלגה בלשון חריפה, קרא להם ״גמדים״ והאשים אותם בהפיכת התנועה לכת מסתגרת, שאינה שונה משאר המפלגות הישנות והעבשות. הצעתי להופכה לתנועה מודרנית, המגייסת המונים, מנהלת תעמולה שיטתית ויוזמת פעולה פוליטית תוקפנית.