טלפון 3174, עם תזמורת צוענית, הגרלות ופרסים. ניתן היה לחגוג גם בקפה ״סמדר״, הכניסה מרחוב הירקון, במחיר 100 מא״י. מודעה אחרת קבעה שקפה ״פילץ״ הוא ״מקום אידיאלי לבילוי, המפואר ביותר בעיר״. למעשנים הוצעו סיגריות ״לטיף״ של ״מספרו(פלסטיין)״. כן נמסר שהופיע ספרו האחרון של זאב ז׳בוטינסקי, ״חזית המלחמה של עם ישראל״, בתרגום עברי מלא, במחיר 375 מיל, לא זול בכלל: בעד שילינג, כלומר 5 גרוש, או 50 מיל, אפשר היה לאכול ארוחת צהריים מלאה במסעדה או לקנות כרטיס לסרט בקולנוע ״מוגרבי״.
בגיליון שלאחר מכן, באפריל 1941, הופיע מאמר נוסף בחתימת יוסף אוסטרמן, והפעם בראש החוברת. המאמר, שגם הוא נכתב בהנחיית וינשל, נקרא ״הגדת המרד״ וטען שהנוסח המקורי של ההגדה נכתב ערב מרד בר־כוכבא, ולא היה אלא קריאה מוסווית להתקוממות. ״מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא ור׳ טרפון, שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו לילה״ - זאת היתה מועצת המהפכה - ״עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית״ - משמע, הגיעה השעה לפתוח במרד.
בין הניירות המצהיבים בארכיון שלי יש אישור של ד״ר י׳ וינשל מחודש מארס 1941 המעיד שיוסף אוסטרמן הוא סופר קבוע ו״מזכיר המערכת״ של ״החברה״.
אבל ״החברה״ היה בכל זאת רק כתב עת. הצעד הבא בקריירה העיתונאית הנובטת שלי גרם לי שמחה גדולה עוד יותר: פרסום המאמר הראשון שלי בעיתון יומי. זה קרה בערב יום הכיפורים, 30 בספטמבר 1941, כאשר ״הבוקר״ פרסם מאמר שלי בשם ״איך נפל אחי״. מתואר בו כיצד חבר לנשק של אחי סיפר לי על הפעולה הצבאית הנועזת שבה נהרג. הסיפור היה דמיוני, אבל אינני זוכר אם זה היה פרי דמיונו של אותו חבר או שלי.
לצד ״דבר״ ו״הארץ״, היה ״הבוקר״ אחד משלושת העיתונים היומיים החשובים ביישוב. פרסום מאמרי בו היה כבוד גדול.
דרושה הרבה חוצפה לצעיר בן 17, הנראה בקושי כבן 15, כדי לקום ולנאום בציבור, בייחוד כשהוא משמיע דעות חריגות ומרגיזות. ייתכן שכך הרגישו כמה מהנוכחים באספות המפלגה הרביזיוניסטית (הצ״ח) ברחוב נחלת בנימין, כאשר נטלתי את רשות הדיבור.
נכנסתי לפעילות במפלגה מיד עם פרישתי מאצ״ל. (אגב, את ראשי התיבות אצ״ל שמעתי לראשונה אחרי שעזבתי. הם נולדו, כמדומני, בשמאל. אנחנו, חברי המחתרת, דיברנו רק על ״הארגון״.)