אחת החוויות שלי באותה זמן היתה בעיר ערבית. הבוס של המשרד קרא לי בשבת והורה לי לקחת מונית ולנסוע לנבלוס, היא שכם, כדי להשיג שם תעודה כלשהי מהטאבו(משרד רישום הקרקעות). עברנו את פתח תקווה וכפר סבא, ופתאום מצאתי את עצמי בלב ארץ ערבית טהורה. אמנם, ה״מאורעות״ כבר היו מאחורינו, אך זה היה בכל זאת קצת מפחיד. היינו לבדנו - הנהג ואני - בעיר ערבית, רחוק מכל יישוב יהודי. אבל התרגלתי מהר, וההרפתקה מצאה חן בעיני. עשיתי את העבודה במשרד הקרקעות, ונדמה לי שאכלתי שם פלאפל. ההווי הערבי סיקרן ומשך אותי.
בדצמבר 1942 עשיתי את הקפיצה הגדולה: התפטרתי ממשרדו של עורך הדין ועברתי לפעילות פוליטית מלאה.
הבוס שלי, מיסטר סיילס בנג׳מין ששון, חניך אוקספורד וחובב האנגלים, נדהם כששמע שאני עובר לפוליטיקה. ״זה מסוכן!״ הזהיר אותי. גם ידידי אליהו לס ריפה את ידי. ״הרבה אנשים חושבים שיש להם כישרון לקריירה פוליטית,״ אמר, ״ואז מתברר להם שאין. אתה צריך לבחור במקצוע אמיתי.״
המשרה שקיבלתי היתה מורכבת משלושה חלקים. למעשה היו אלה שלוש משרות שונות, שד״ר וינשל בישל מהן פרנסה אחת. שליש משרה היה בכתב העת ״החברה״. הפכתי למזכיר המערכת, באופן מקצועי לכל דבר. היה עלי לגייס את המאמרים, לערוך אותם ולרוב לבצע בהם שכתוב עמוק, כמעט לכתוב אותם מחדש, להביא אותם לדפוס, לעמד את העמודים (כלומר לקבוע את צורתם) ולתקן את ההגהות. כך למדתי את מקצוע העיתונאות מלמטה, מה שעזר לי מאוד כשהפכתי לעורך ״העולם הזה״.
השליש השני היה יותר בעייתי. לד״ר וינשל היה אח, אברהם וינשל, עורך דין חיפאי, ששאף להקים שדולה להקמת ממשלה יהודית זמנית. זה היה מסוכן, ולא היה שום סיכוי לקבל מהאנגלים רישיון לאגודה (כיום קוראים לזה עמותה) כזאת. וינשל התחכם והוסיף את המילה ״בגולה״: ממשלה יהודית זמנית בגולה. גם לזה התנגדו האנגלים. בלית ברירה השתמש וינשל באגודה קיימת ובעלת רישיון, ״בני חורין״, וזו היתה אמורה להפיץ את הרעיון. מוניתי למזכיר האגודה, והיה עלי לארגן את פעילותה: עריכת אספות עם, ניסוח חומר תעמולה והדפסתו, איסוף תרומות.
השליש השלישי היה יותר פשוט: התמניתי למזכיר מרכז המפלגה הרביזיוניסטית, שנקרא בלשון המפוצצת של תנועת ז׳בוטינסקי ״מורשון״ (חידוש של אליעזר בן־יהודה שנועד להחליף את המונח ״פרלמנט״, אך לא נקלט). המורשון מנה 120