יצרתי קשר בין פון־וייזל ושוסטק והקמנו קואליציה. ניצחנו: פון־וייזל הפך למנהיג המפלגה, ושוסטק השתלט עליה למעשה. אני קיבלתי את התפקיד שייחלתי לו: ראש מחלקה ההסברה (שקיבלה את השם המפוצץ ״קומיסריון לתעמולה״). התפטרתי משאר המשרות שלי, וקיבלתי שולחן עבודה במצודת זאב. הייתי בן 20.
סוף־סוף היתה לי ההזדמנות לנסות ולממש את רעיונותי. ניגשתי לעניין במרץ. כתבתי חוברת, שבה הסברתי כי על מנת להפוך את המפלגה הרביזיוניסטית ממפלגת שוליים מנודה לתנועה המונית, המסוגלת לכבוש את השלטון ביישוב, היה עליה לשנות את אופייה. קודם כול היה עליה לחדור אל ״היישוב המאורגן״, להצטרף להסתדרות הכללית, שהיתה הארגון החזק ביותר ביישוב, ולאמץ לעצמה אידיאולוגיה שתדבר אל המוני העובדים.
כל זה היה, כמובן, ההפך הגמור מהשקפת העולם הדבוטינסקאית, ששלטה במפלגה. הרי במאמר מפורסם תחת הכותרת ״יא, ברעכען!״(״כן, לשבור!״) קרא ז׳בוטינסקי להפר שביתה. הוא כרת ברית עם הימין ביישוב ותיעב את הדגל האדום והאחד במאי. ההסתדרות היתה בעיניו התגלמות כל הרע. והנה בא אדם ומוציא בשם המפלגה חוברת הכופרת בעיקר!
קמה שערורייה. החוברת נגנזה. נוכחתי לדעת שאין מה לעשות במפלגה הזאת, וחברי המפלגה הגיעו למסקנה דומה. בארכיון שלי נמצא מכתב מ־2 בפברואר 1944, המודיע למר אריאל אבנרי שעבודתו במפלגה הופסקה.
בפרשה זו לא מילא פון־וייזל שום תפקיד. התלהבותי ממנו דעכה עוד לפני כן. הוא נראה לי כעוד מנהיג בלתי־אפקטיבי מהדור הישן, שאינו מסוגל להנהיג פעולה פוליטית אמיתית. היחסים בינינו פסקו. זאת היתה הפעם האחרונה שבה התלהבתי ממנהיג כלשהו.
לימים שבתי ופגשתי את פון־וייזל בנסיבות שונות לגמרי, על כך בהמשך.
מאוחר יותר הגשימה המפלגה הרביזיוניסטית חלק מתוכניתי. כעבור כמה שנים הציע גם בנימין לובוצקי, מי שהיה פעם מזכירו של ז׳בוטינסקי, שהרביזיוניסטים יצטרפו להסתדרות הכללית. הוא גורש מהמפלגה וניסה להקים מפלגה חדשה בשם ״תנועת העם״, שגם אני התעניינתי בה. לבסוף הגיע למפא״י ושינה את שמו ל״בנימין אליאב״. בתו, הסופרת יעל לוטן, היתה אשת שמאל ידועה.
אחרי קום המדינה, כשתנועת ״חרות״ של בגין הביסה את המפלגה הרביזיוניסטית וירשה אותה, היא הצטרפה להסתדרות הכללית והקימה בה את סיעת ״כחול־לבן״. אז הייתי גם אני חבר הוועד הפועל של ההסתדרות. אבל זה סיפור אחר.