במסגרת עבודתי במפלגה הרביזיוניסטית נזדמן לי להשתתף בפגישה של ״ועד ההצלה״, גוף שהיה משותף לכל המפלגות וטיפל בהצלת יהודי אירופה,
הזדעזעתי. בישיבה השתתפו עסקנים מפלגתיים מן השורה, והיא היתה מוקדשת כולה לחלוקת כמה עשרות סרטיפיקטים (רישיונות עלייה לארץ מטעם הבריטים) על פי מפתח מפלגתי. הנציגים הרביזיוניסטים התלוננו שהם מקופחים, ודרשו שניים־שלושה סרטיפיקטים יותר. על כך התנהל מקח וממכר מייגע. בסוף הושג הסכם וניתנו ההוראות המתאימות לנציגי הסוכנות היהודית באיסטנבול (שם ישבו הפליטים והמתינו לקבל רישיונות).
במרוצת השנים חשבתי הרבה על פגישה אקראית זו. משתתפי הישיבה לא ידעו, כמובן, על ממדי השואה המתחוללת באירופה. אבל שמועות שונות ריחפו בחלל האוויר. לא האמינו להן.
בכל ימי השואה - כאשר אנשי האיינזאץ־קומנדו הנאצים רצחו מאות אלפים, ואחר כך, כאשר פעלו מחנות ההשמדה - נמשכו החיים ביישוב כרגיל. אנשים חיו את חייהם, התפרנסו, התחתנו, הולידו ילדים, ערכו מסיבות, ביקרו בהצגות ובקונצרטים, צחקו והתבדחו. המחשבה על המתרחש ליהודים באירופה נדחקה לשולי ההכרה.
בדיעבד זה הפך לבלתי־מובן. איך יכולנו? ההסבר טמון בפסיכולוגיה האנושית.
היה ברור שקורים שם, באירופה, דברים נוראים. בוודאי. אך איך אפשר להאמין לשמועות? הרי במלחמת העולם הקודמת הפיצו הבריטים שמועות זוועה נוראות על מעשי הגרמנים, שהתגלו בדיעבד בשקרים. אז גם הפעם זה בטח לא כל־כך נורא. אסור להאמין לתעמולת מלחמה.
חוץ מזה, מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו חיים בפלשתינה, תחת שלטון בריטי, וגם אילו האמנו לשמועות הנוראות איננו יכולים לעזור ליהודים. אז למה לשקוע סתם במרה שחורה? הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה להכין את הקרקע להקמת מדינה משלנו, כדי שנוכל אחרי המלחמה לקלוט כאן את כל היהודים. בשביל זה צריכים קודם כול לגרש את האנגלים, וזה התפקיד המרכזי.
ואשר ליהודים עצמם - האם הם לא אשמים בעצמם בגורלם? הרי הם צחקו על הציונים, שאמרו להם לעזוב את הכול ולעלות ארצה! האם לא שמעו לקול רבניהם, שאמרו להם לבטוח בה׳ ולהישאר במקומותיהם? ואחר כך, מדוע לא התקוממו, אלא הלכו ״כצאן לטבח״? מדוע לא התנהגו כפי שאנחנו, הגיבורים, היינו מתנהגים?
התירוצים היו רבים. הרי כולנו קיבלנו בבית הספר העברי בארץ חינוך שהיה