כמעט אנטישמי. למדנו לבוז לכל דבר שהוא ״גלותי״, לעיירה היהודית, לעסקי האוויר היהודיים, למסורת היהודית, לדת היהודית, ובעיקר לשפה היהודית.
כל הדברים האלה היו מודעים רק למחצה, או לא מודעים בכלל. החיים פשוט נמשכו, על שמחותיהם ותוגותיהם, ולא שברנו לעצמנו את הראש מה קורה שם, מעבר לים, באירופה הכבושה.
ההתעוררות היתה פתאומית ואכזרית. כאשר חיילי הצבא הסובייטי, שרדפו אחרי הנאצים המובסים, הגיעו לפולין, הם ראו את מחנה ההשמדה הראשון(נדמה לי שזה היה מאיידנק). הסובייטים פרסמו את האמת הנוראה, ולא היה אפשר עוד להדחיק ולהתעלם. הידיעה גרמה להלם, שלא נמוג לגמרי עד היום.
הריאקציה היתה קיצונית. היא ניזונה מרגשי אשמה עמוקים. כל הדברים ה״גלותיים״, שעוד אתמול בזו להם ולעגו להם, הפכו לפתע לזיכרונות אידיליים המשפחה היהודית החמה, ה״שטעטל״ הנהדרת, הדת היהודית החובקת, ההומור היידישאי השנון.
אבל רגשי האשמה לא שככו בקלות. ההדחקה נמשכה גם כאשר באו אלינו המוני הפליטים מאירופה, שארית הפלטה. פחדנו מהסיפורים שהם יכלו לספר, ולא הקשבנו להם אם סיפרו. הם, מצדם, סבלו ממחסום פנימי ולא מיהרו לספר. רק כעבור שנים, במהלך משפט אייכמן, נאלץ הציבור להישיר מבט אל גורל היהודים בשואה ולהתמודד איתו.
אם אי־פעם חשבתי להתגייס לצבא הבריטי, הרעיון הזה ירד מן הפרק אחרי מות אחי. פשוט לא יכולתי לעולל זאת להורי.
בכל זאת היה לי פלירט קצר עם הרעיון. אינני יודע איזו רוח שטות נכנסה בי אבל פתאום התחשק לי להיות קצין בצבא הבריטי. בספטמבר 1942, כמה ימים לפני שמלאו לי 19, פניתי למפקדת הצבא הבריטי בבקשה להתקבל לקורס קצינים. נעניתי באדיבות בריטית שהבקשה תישקל, אך הנוהל הוא שהמתגייס חייב לשרת קודם כול שלושה חודשים כחייל פשוט, ורק אחר כך תובא בחשבון מועמדותו לקצונה. החשק עבר לי.
לרגע אני משתעשע ברעיון מה היה קורה לי אילו התקבלה בקשתי. הייתי עובר את הקורס, מקבל דרגה של סגן־משנה, משתחרר בבוא העת, מתגייס כקצין לצה״ל, עולה בדרגה והופך ברבות הימים לאלוף. (על אחד האלופים הראשונים בצה״ל אמרו: ״אפשר להבין איך הפך לאלוף, אבל לעזאזל, איך קיבל דרגה של סמל בצבא הבריטי?״)