מוסדות היישוב פעלו אז להמרצת הגיוס לצבא הבריטי. מפעם לפעם הודבקו על הקירות שמות של ״משתמטים״, שלא נענו לדרישה. שלחו לי כמה דרישות. כשלא נעניתי לדרישה האחרונה, במארס 1943, הודבק גם שמי על הקירות. חשדתי באחד מעורכי ״הבוקר״, שבלט בהסתייגותו ממני, שגרם לכך.
המשכתי לכתוב ב״החברה״, ומדי פעם ב״הבוקר״, אך התחלתי לכתוב גם ב״המשקיף״, עיתון המפלגה הרביזיוניסטית. העורך, אייזיק רמבה, איש נעים הליכות, היה מזכירו לשעבר של ז׳בוטינסקי. תחילה כתבתי על עלילות החיילים הארצישראליים, כפי שסופרו על ידי חבריו של אחי, וכעבור כמה חודשים נתן לי ״המשקיף״ אישור שבו נאמר כי ״אריאל אבנרי״ עורך את המדור הצבאי של העיתון.
השתעשעתי עדיין ברעיון שניתן להביא את התנועה הרביזיוניסטית לשינוי עמדתה השלילית ל״ארץ ישראל העובדת״, ובמיוחד לקיבוצים. איכשהו הצלחתי להחתים את רמבה על מכתב ל״איחוד הקיבוצים והקבוצות״, שבו הודיע שאני עומד לכתוב בשבילו סדרת מאמרים על הקיבוצים.
כשאני מצויד באישור זה, ניגשתי למזכיר התנועה הקיבוצית של מפא״י וביקשתי המלצה לכמה קיבוצים. אם נדהם מההצעה, לא הראה זאת. קיבלתי את ההמלצות ויצאתי לשורה של סיורים. הקיבוצים הקסימו אותי. אכלתי בחדרי האוכל, שוחחתי עם החברים, ובייחוד עם הצעירים. הם מצאו חן בעיני מאוד מאוד.
בימים ההם יכול היה כל עובר אורח להיכנס לחדר האוכל של קיבוץ ולהשתתף בארוחה. אמרו שהצורה הכי פשוטה היתה להיכנס ולשאול: ״הג׳ינג׳י ישנו?״ מכיוון שבכל קיבוץ היה לפחות ג׳ינג׳י אחד, התקבל האורח כידיד של בן המקום.
באחד הימים יצאתי ברגל מכפר גלעדי למשגב עם. בדרך היתה לי פגישה מקרית עם פלאח ערבי זקן שלבש עבאיה ארוכה ומקל רועים בידו. היינו לבדנו בשביל נידח בנוף הגלילי. הוא קידם את פני ב״סעידה״(״באושר״), וכך גם עניתי לו. פגישה של כמה שניות, שנחרתה בזיכרוני עד היום.
כשהגעתי לראש ההר, הסתבר שטעיתי בדרך ונכנסתי לשטח לבנון. ז׳נדרם ערבי של השלטון הצרפתי הדריך אותי באדיבות איך לחזור לשטח פלסטין. בשנים שלאחר מכן, כאשר הגבול הישראלי-לבנוני הפך לתופת, חשבתי הרבה על שוטר ידידותי זה.
כתבתי כמה מאמרים נלהבים על הביקורים האלה. ״המשקיף״ פרסם אותם בלי בעיות. אבל השנאה של הרביזיוניסטים לקיבוצים היתה כל־כך עמוקה, שזה לא
עשה שום רושם.