מפעם לפעם ביקש אותי ד״ר וינשל לראיין אישים בשביל ״החברה״. ריאיון שהרשים אותי במיוחד היה עם המשורר שאול טשרניחובסקי, שהתפרנס כרופא. באתי לביתו, ברחוב אחד־העם פינת החשמונאים. על הדלת היה כתוב שד״ר טשרניחובסקי מקבל אורחים בענייני ספרות רק בשעות מסוימות. בשעה היעודה הוא פתח לי את הדלת בעצמו, כשבידו מבחנה של שתן, ובכל מהלך הריאיון טיפל במבחנה זו, אותה חימם על מבער ספירט.
טשרניחובסקי היה הרופא של גימנסיה הרצליה, וסיפרו עליו שהיה אימת התלמידות, שחששו להיבדק על ידו. בימים ההם עוד לא היה קיים המושג של הטרדה מינית.
הוא היה איש מרשים גם בהופעתו החיצונית. פעם סיפר לי אליהו נאווי, שקיים קשרים טובים עם ערבים, שהראה לכמה צעירים ערבים תמונות של מנהיגי היישוב. הם התייחסו אליהם בזלזול, בזה אחר זה, עד שהגיעו לתמונת טשרניחובסקי. ״אה, זה גבר!״ הם אמרו. אני מניח שהתרשמו מרעמת שערו ובעיקר משפמו העבות והמטופח.
רבים מאיתנו, צעירי היישוב, אהבו את טשרניחובסקי בשל שירו ״מול פסל אפולו״ ויצירות אחרות, שבהן הביע בוז לגטו היהודי. הוא הקדים את ה״כנענים״ באהבתו לפולחן השמי הקדום, תרגם את ״עלילות גלגמש״ ופיתח את התיאוריה שיורדי הים העברים הקדומים, הצידונים, שלטו בים התיכון לפני היוונים והרומאים, ואגדות ה״אודיסיאה״ התבססו על סיפוריהם.
לצערי איני זוכר דבר על תוכן הריאיון עצמו. גם לא ריאיון אחר שערכתי באותה עת עם אליהו גולומב. ידענו שהוא המנהיג האמיתי של ארגון ה״הגנה״, הגדול בארגוני המחתרת. הוא קיבל אותי במשרדו הקטן, בבניין הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי. כל שזכור לי הוא שאף שבאתי בשם עיתון ימני, גולומב קיבל אותי בסבר פנים יפות.
מרואיין אחר היה פרופ׳ יוסף קלוזנר, דודו של עמוס עוז. הוא היה היסטוריון ידוע, שחיבר ספר חשוב ביותר על תקופת הבית השני. הוא גר בשכונת תלפיות בירושלים, אך פגשתי אותו בפנסיון קטן בשדרות רוטשילד בתל אביב. איש נמוך קומה, שכאילו יצא מקומדיה רוסית על פרופסור מפוזר. בהשקפתו היה ימני, אחד האינטלקטואלים המקובלים המעטים שלא היו שייכים לשמאל.
מובן שלא יכולתי להתפרנס מכתיבת המאמרים. עוד לפני שפרשתי מעבודתי במפלגה הרביזיוניסטית, הסתיימה גם עבודתי באגודה של אברהם וינשל.