אינני זוכר מי שלח אותי לדוד תדהר. אבל באחד מימי 1943 מצאתי את עצמי בתפקיד חדש: בלש פרטי.
תדהר כבר היה אגדה. הוא הצטרף למשטרת פלסטין בראשית ימי המנדט. את ספרו ״במדים ובלא מדים״ קראנו כולנו. הספר היה משופע בתצלומים שלו, חובש את כובע הפרווה השחור הגבוה (״קולפאק״ בטורקית) של קציני המשטרה הבכירים, וראינו בו גיבור.
סביב דמותו של תדהר התפתחה מין ספרות בלשית פשטנית בצורת חוברות קטנות, שבמרכזן עמד תדהר עצמו, סגנו ״אלמוג״ ועובד בשם ״ירמיהו״. מעולם לא קראתי אותן. בימים ההם כבר קראתי ספרי בלשים מעולים באנגלית.
סגנו של תדהר (במציאות) נאסר על ידי הבריטים בחשד שהיה ״טרוריסט״,
וגם העוזר נעלם, כנראה. על כל פנים, כשנכנסתי לעבודה הייתי העובד היחיד, מלבד תדהר עצמו.
בפגישה הראשונה לא עשה הבלש האגדתי רושם מיוחד. הוא היה נמוך קומה, בעל מראה רגיל, ובלי המדים והקולפאק דמה לכל אדם אחר ברחוב. גם העבודה היתה הרבה יותר פרוזאית מכפי שקיוויתי. בעיקר סמך תדהר על הארכיון שלו. כל שם שהופיע בעיתון כלשהו - בחדשות, במאמרים, ובעיקר במודעות - נגזר ותויק בארכיון המעטפות. כעוזר הראשי והיחיד, זה היה תפקידי. על מחשב אפילו לא חלמנו אז.
העבודה העיקרית של המשרד היתה איתור כתובתם של חייבים שברחו מאימת נושיהם (כפי שעשו הורי כשהגיעו מים עד נפש). איתרנו אותם בארכיון. אם לא הופיעו בו, היה צורך בבילוש. הייתי מתחפש לדוור או לשליח מצווה כלשהו ומתחקר קרובים ושכנים.
עבודה מסוג אחר הזדמנה לי כאשר שלח אותי תדהר לחקור גנבה בקופת החולים הלאומית. ההנהלה חשדה בעובדת מסוימת. ניהלתי חקירה לפי כל הכללים של סרט בלשי - תחקירים, תשאולים, בדיקת עקבות - ולבסוף הגשתי מסקנות שהצביעו בסבירות גבוהה על אותה עובדת.
בסך הכול זה היה די משעמם, עד שחלה תפנית דרמטית. באחד הימים קרא לי תדהר לחדרו. ישב שם אדם בעל חזות אנגלית מאוד בולטת. תדהר הציג אותו כאיש האינטליג׳נס - המודיעין הצבאי הבריטי, שאז נחשב לארגון המודיעיני הטוב ביותר בעולם.
האיש פרש לפנינו פרשה מפתיעה. בשנים האחרונות קמה בארץ תעשייה של יהלומים שמרכזה בנתניה. היהלומים מילאו תפקיד חשוב בתעשיית המלחמה של