כל המדינות. לדברי הבריטי, התפתחה בארץ גם תעשייה חשאית, המעבדת את היהלומים ומבריחה אותם דרך טורקיה לגרמניה, לצורכי התעשייה הצבאית הנאצית. האנגלים לא הצליחו לחסום הברחה זו, והם ביקשו לשכור את שירותיו של תדהר למטרה זו. הנחתם היתה שרק אנשים מקומיים יוכלו לעשות זאת בהצלחה. תדהר הטיל את המשימה עלי.
החודשים הבאים היו מרתקים. גיליתי במהרה את נקודת התורפה של הפעולה הבלתי־חוקית: עיבוד היהלומים נעשה באמצעות דיסקים מסתובבים, שצריך היה לשייף אותם מדי פעם. בתל אביב היה רק בית מלאכה אחד לשיוף, ברחוב הגדוד העברי.
הייתי בן 21 ולמדתי במחתרת שלא לבלוט בהופעתי. גם מבלי שהתאמצתי לשם כך, לא היתה לי הופעה בולטת. הייתי מתחפש באמצעים פשוטים - פעם לבשתי בגדי עבודה מרופטים וחבשתי כובע מצחייה או כומתה, פעם התחפשתי ליהודי חרדי, פעם לצעיר מטורזן בחליפה ועניבה. עקבתי אחר השליחים שהובילו את הדיסקים המשויפים, וכך גיליתי עשרות בתי מלאכה בלתי־חוקיים. זה היה קל. רובם היו ממוקמים בדירות מגורים רגילות. כדי לוודא את הגילוי הייתי מקשיב לפני הדלת לרעש האופייני של שיוף היהלומים.
במהלך עבודתי פרצה מחלוקת בין האינטליג׳נס ותדהר, אולי על כסף. המבצע הועבר ממשרדנו לגוף אחר שעסק בחקירות: ארגון השומרים, יורשו של ארגון ״השומר״ האגדי. ראשי הארגון, ששמעו על הצלחותי, ביקשו אותי לעבור אליהם יחד עם העבודה, וכך נדרתי ממשרדו של תדהר, ברחוב אחד־העם 30, למשרד ארגון השומרים, באלנבי פינת יהודה הלוי.
השומרים הציעו לי לעבוד בקבלנות, והסכמנו שאקבל שלוש לירות ארצישראליות עבור כל גילוי של בית מלאכה חשאי. הם נדהמו כאשר גיליתי כבר בחודש הראשון שבעה בתי מלאכה והרווחתי את הסכום הפנטסטי של 21 לא״י. הם התחרטו והציעו לי תנאים אחרים. איכשהו הסתדרנו. בכסף שקיבלתי מהם קניתי את מכונת הכתיבה הפרטית הראשונה שלי, ״הרמס בייבי״ ששירתה אותי שנים רבות.
משרד ארגון השומרים היה בעל אופי מיוחד. בראשו עמד שומר אותנטי בשם אברהם דרויאן, איש כפר סבא, שהתלבש כשומרים המקוריים: חליפת חאקי, מגפיים, מקל. הוא דיבר בשפה המיוחדת של בני העלייה הראשונה, שהיו משובצות בה הרבה מילים ערביות, והרומנטיקה של השומרים הראשונים בצבצה בכל משפט שני. פעם ניסה דרויאן להקים קבוצת נוער ליד הארגון שלו. הוא הזמין אותנו לכפר סבא, נתן לי לרכוב על סוס ולהחזיק ברובה ציד, וכך הונצחתי