התעשיינים עם ההסתדרות ליישוב סכסוכי עבודה. זה היה מאלף. למדתי שלכל שביתה יש חיים משלה. היא מתחילה בהתלהמות של שני הצדדים, הנשבעים שלא להיכנע לעולם לסחטנות של הצד השני. אחר כך נערכו ישיבות אינסופיות של משא ומתן, עמוק לתוך הלילה, שבהן שום צד לא זז מעמדותיו, והכול חזרו עד בוש על הדברים שנאמרו מאה פעמים. ואז, אחרי ימים או שבועות - לפעמים גם חודשים - בא הרגע הבלתי־נמנע: לשני הצדדים נמאס. זה עלה להם יותר מדי.
איך ידעתי שהגיע הרגע הזה? עד לאותו רגע היו מופיעים אצלנו מזכירי האגודה המקצועית הנוגעת לעניין, יחד עם חברי ועד העובדים. ואז, פתאום, היו מטלפנים ממועצת פועלי תל אביב בבית ברנר ומודיעים שהחבר לוי שקולניק (לימים אשכול), מזכיר מועצת פועלי תל אביב, מבקש לדבר עם ד״ר אבניאל.
זה היה משפט הצופן. החבר שקולניק היה מגיע, שופע חיוכים ואמרות שפר ביידיש, ופותח את הישיבה בכמה מילים בנוסח, ״נו, ילדים, מה פה העניין?״ תוך דקות היתה מושגת פשרה - אותה הפשרה שניתן היה להשיגה גם לפני שבוע או לפני חודש. השביתה הסתיימה.
הסקתי מכך שזוהי דרכו של כל סכסוך, וגם של כל מלחמה. יש התפתחות פסיכולוגית. ותמיד שיגע אותי חוסר ההיגיון בכל התהליך: הרי התוצאה הסופית היתה ידועה מראש, אז בשביל מה הסכסוך, השביתה, המלחמה?
כמזכיר המחלקה בהתאחדות התעשיינים הייתי במגע טלפוני עם מזכירת המחלקה המקבילה בבית ברנר. שמה היה מרים, ובמשך הזמן התיידדנו מאוד. היינו מפלרטטים, מתבדחים, מצטחקקים. ממש התאהבתי בה, אף שמעולם לא נפגשנו. היה לה קול נעים, חוש הומור בריא, צברית מהסוג שאהבתי. הפלירט בינינו נמשך יותר משנה. ואז נפגשנו במקרה - ושום ניצוץ לא ניצת. בפגישה פנים אל פנים היא לא משכה אותי כלל. זה שימש לי אזהרה בחיים: שיחות טלפוניות עלולות להביא לאכזבות.
עבדתי במקום זה כשנה וחצי. המשכורת היתה טובה ואפשרה לי לממן את החוברות הראשונות של ״במאבק״, שעליהן אספר בפרק הבא. גם המאמץ לא היה גדול, והשאיר לי די זמן ומרץ לפעולתי הפוליטית, שהיתה עיקר מעייני.
כשהתייאשתי סופית מהמפלגה הרביזיוניסטית, עלה בלבי רעיון מהפכני: למה לא לחדור ישר למבצר האויב? למה לא להיכנס למפא״י ולכבוש אותה מבפנים?
באותה עת הוקמה המשמרת הצעירה של מפא״י. הלכתי לשם והפכתי לחבר בקבוצה המקימה. היו שם כמה מבני האישים הידועים ביותר של צמרת המפלגה, ואני השתחלתי פנימה.