ערכנו כמה פגישות. החלטנו לפנות ישר לדוד בן־גוריון. בספטמבר 1944, שלושה ימים אחרי יום הולדתי ה־22, כתבתי לו מכתב. משלא קיבלנו תשובה, החלטנו פשוט לארוב לו. מצאנו אותו סועד במסעדה סמוכה לביתו, בשדרות הקרן הקיימת(שעד היום אני מתקשה לקרוא להן ״שדרות בן־גוריון״).
תגובתו להפרעה היתה נזעמת. ״זה לא חברי,״ הוא קרא. עזבנו את המקום בבושת פנים.
לא נדרש לי הרבה זמן כדי להסיק שכל העניין הוא רעיון עוועים. החלטתי שאי־אפשר לכבוש מבפנים מפלגות ותיקות, ממוסדות, שיש להן אידיאולוגיה קבועה. בדיקה קצרה במפלגת הציונים הכלליים רק חיזקה אותי בדעה זו.
בראשית 1945 החלטתי סופית להפנות גב לכל המפלגות הקיימות, ולצאת לדרך חדשה לגמרי משל עצמי. ההתפתחות הרעיונית שלי הצביעה על אותו כיוון - כיוון שלא היה לו עוד שום קשר עם האידיאולוגיות של מפלגות היישוב. היכרותי עם מנהיגים פוליטיים ועריכת המאמרים של האינטלקטואלים בכתב העת ״ההברה״ גרמו לי לחשוב שאני לא פחות חכם מכל אלה.
החלטתי ליזום משהו חדש, טרי, רענן.
האודיסיאה הסתיימה.