החברה החדשה היתה זקוקה לגיבורים, שישמשו כדוגמה לחיקוי, אחרי דורות של השתרשות הטענה האנטישמית שהיהודים הם ״פחדנים״ מטבעם. לא היה די ב״השומר״ וביוסף טרומפלדור, שפסלו שימש כמתנה בחגיגות בר־מצווה ובשי למורה בתום שנת הלימודים. באופן טבעי התעורר הצורך בגיבורים היסטוריים. היה צורך בגילוי עבר מפואר שאפשר להתגאות בו. שאול טשרניחובסקי תרגם את אפוס גלגמש. הוא גם הזכיר את מסעות הצידונים, יורדי הים הקדומים הנועזים ששלטו במרחבי הים התיכון, הקימו את קרתגו(״קרת חדשה״) ומושבות רבות אחרות מכאן ועד חופי ספרד. הצידונים דיברו עברית (למעשה, שפה קרובה מאוד לעברית) והיו בני ארץ כנען. רבים מאיתנו, בני הדור החדש, קראו את הדברים בשקיקה. נכספנו לעבר מפואר ועתיר גבורה, שעליו ניתן לבסס עתיד מפואר עוד יותר.
החוברת של גורביץ׳ סיפקה בסיס אידיאולוגי לנטיות המודעות והבלתי־מודעות האלה. הוא טען שהיהדות היא תורה שהשחיתה את העם העברי, מין מחלת רוח קולקטיבית שיש לרפאה על מנת להקים חברה לאומית בריאה בארצנו. כאשר ישתחררו העברים מצרה זו, הם יוכלו לחזור ולחיות את חייהם כאומה נורמלית.
גורביץ׳ בז לכל דבר יהודי. למעשה הציע לקפוץ מעל ל־2,500 שנות ההיסטוריה היהודית, מגלות בבל עד להקמת היישוב העברי החדש בארץ, שבהן התקיימה היהדות כעדה דתית מפוזרת בעולם, ולחבר את החברה העברית החדשה במישרין אל החברה העברית שהיתה קיימת לפני גלות בבל.
במארס 1942 כתבתי מאמר נלהב, מלא בסופרלטיבים מפליגים, על החוברת של גורביץ׳. נדמה לי שהיה זה המאמר הראשון שעליו חתמתי בשם העברי החדש שאימצתי לי: אריאל אבנרי. היתה לכך סיבה פרוזאית: באותו הגיליון הופיע גם מאמר של יוסף אוסטרמן, והרי לא היה אפשר שבחוברת אחת יופיעו שני מאמרים מתחת לאותה חתימה. ״אבנרי״ נולד כשם עט.
על המאמר הקודם - ״בין עבריות ליהדות״ חתמתי עדיין בשם יוסף אוסטרמן. זה היה בעוכרי. כעבור כמה ימים הראה לי וינשל בחיוך מכתב שתקף בחריפות כמה מהנחותי והסתיים בהערה אישית עוקצנית. המכתב לא נשמר אצלי, ולכן אינני יודע מדוע עורר בי אז רוגז כה רב. אבל כעבור עשרים שנה פרסם הכותב - יונתן רטוש ב״העולם הזה״ את נוסח המכתב על פי גרסתו, ובסופו ההערה: ״מי שהוגה דברים אלה חייב להיות שלם איתם. יהודי זכאי לשאת כל שם. עברי חייב לשאת שם עברי.״
זו היתה גם דעתי. ומכיוון שבאותם הימים מלאו לי 18 שנים ויכולתי להחליף את שמי, מיהרתי לעשות כן.