על תורת ה״כנענים״ (שם שנולד יותר מאוחר) נודע לי לראשונה מפי בנימין תמוז, שאיתו הייתי מיודד בימים ההם. הוא היה צעיר מרשים, מבוגר ממני בארבע שנים, פסל וסופר. הדירה שבה גר עם אמו, ברחוב נחלת בנימין, היתה מלאה בפסלים גמורים ולא גמורים, בעיקר של נשים, שלכולן היתה תכונה משותפת: ראש קטן ואגן רחב מאוד. את האידיאל הזה ירש תמוז מפסלי עשתורת הקדמונית. פעם אמר לי שאני בחור יפה, מפני שיש לי ראש קטן ביחס לגופי. לתמוז עצמו היה, כמובן, ראש גדול מאוד, שהפך(לדעתי) את הופעתו לכל־כך מרשימה.
הוא גר עם אמו, הגברת קאמרשטיין, אישה קטנה ונמרצת, רוסייה טיפוסית, מאותן האימהות הרוסיות החזקות שגידלו לבדן בנים בתנאים קשים, כשהן עובדות ומפרנסות אותם. בזיכרוני היא שוכנת ליד הגברת לוין, אמו של עמוס קינן, שאותה הכרתי כעבור כמה שנים.
לתמוז היתה קבוצה של מעריצים, בעלי יומרה של משוררים וסופרים, שנשאו כמוהו שמות עבריים מצלצלים כמו ״מגידו״, ״רימון״ ועוד. הם קראו זה לזה את שיריהם וסיפוריהם הקצרים והעריצו את מנהיגם, המשורר יונתן רטוש, שבלידתו בפולין נקרא אוריאל היילפרין, ומאוחר יותר החליף את שמו לאוריאל שלח, אך את שיריו ורוב כתביו פרסם תחת השם יונתן רטוש.
תמוז היה מכור לחלוטין לרעיון ה״כנעני״. כמו כל גר צדק, בערה בו התשוקה לעשות נפשות לרעיון. הוא השתדל מאוד לגייר אותי לתורת רבו. בקיץ 1944 הגיש לי תמוז חוברת קטנה של כמה עשרות עמודים. היא נשאה את הכותרת ״משא פתיחה״ והכילה את עיקרי תורתו של רטוש.
החוברת עשתה עלי רושם עמוק. קודם כול, מפני שהיתה כתובה בעברית נהדרת - פשוטה, מדויקת וחזקה. בסגנון הקיצוני והבלתי־מתפשר שהיה אופייני לרטוש, הוא שרטט את השקפת עולמו, שעיקרה היה שאנחנו מהווים אומה עברית חדשה, לא עוד אחת מהקהילות היהודיות. מכיוון שרעיונות דומים מאוד התגבשו גם אצלי באותן השנים, נעניתי ברצון להצעתו של תמוז להפגיש אותי עם מורו ורבו.
הפגישה התקיימה בקפה ״גדנסק,״ ברחוב יבנה בתל אביב, שבו ביקרו בעיקר סוחרי נדל״ן וספסרים מכל הסוגים. חוששני שהיא גרמה עוגמת נפש לכל הצדדים הנוגעים בדבר. בוודאי גרמה אכזבה מרה למי שיזם אותה. תמוז היה אז נתון לחלוטין להשפעתו של רטוש, וראה בו נביא ומשיח. ככל ״מאמין אמיתי״, לא יכול היה להבין אדם שטחו עיניו מלראות את גדולת מנהיגו. מן הסתם ציפה לכך שאפול בשבי רטוש ואשתחווה לפניו אפיים ארצה.