למרבה צערו, זה לא קרה. במבט הראשון לא הרשים אותי רטוש כלל. הוא היה איש מכוער. לא פעם פגשתי באדם שהיה בעל כיעור יפה - כיעור המעיד על אופי. אבל הכיעור של רטוש לא היה סתם חוסר חן חיצוני, אלא כיעור ממש. (נדמה לי שהיה מודע לכך. כעבור שנים, במכתב שכתב ל״העולם הזה״, הוסיף הערה אירונית שבה הודה לצלם השבועון על תמונה מחמיאה יחסית.)
כבר מראשית השיחה התפתח בינינו ויכוח מר. במבט לאחור, ברור לי כי נהגתי בחוסר טאקט מחריד, שלא לומר חוצפה, כדרכם של צעירים בגיל הזה. בלי ספק היה זה עינוי לתמוז לראות נער בן 18, שנראה כבן 15, חיוור ורזה כשלד, סותר בשצף קצף את המושכלים הראשונים של הוגה הדעות, שיכול היה להיות אביו.
על מה סער הוויכוח? גם כיום הדברים אקטואליים. הסכמנו בנקל על כך שנולדת בארץ אומה עברית חדשה, וכי רוח היהדות, שיצרה את הפזורה בת 2,500 השנה, אינה יכולה להתאים לרוחה של אומה זו, היושבת על אדמתה והמבקשת להקים את מדינתה.
ההתנגשות באה בגלל שאלת העלייה היהודית. מדבריו של רטוש הסקתי, כי הוא מתנגד לה, וכי הוא מוכן להסכים לכל היותר לעליית יחידים, בלי להפלות בין יהודים, יפאנים ואיטלקים. ואילו אני - שכמו כל נער עברי בארץ השתתפתי מגיל 14 בהפגנות הסוערות למען ״ע־לי־יה חופ־שית!״ - תמהתי לפשר התנגדות זו.
בהיגיון של בן 18, שאינו יודע רחם, אמרתי לו בערך כך: ״אינני מבין אותך. אתה טוען שכל צבר הוא עברי, כלומר שמקום הלידה הוא הקובע את היותו עברי. אני לא מסכים לכך, אך זו דעתך. אם כן, מה אכפת לך שנביא לארץ מיליון יהודים? הלוא בניהם, שייוולדו כאן בארץ, יהיו עברים. דווקא מבחינת ההשקפה שלך, היית צריך להיות בעד עלייה המונית: פשוט תתייחס לעולים היהודים כאל בתי חרושת לייצור עברים חדשים.״ נדמה לי שהזכרתי את ה״פרולטריוך ברומא העתיקה - מעמד שלא היה לו שום ערך למדינה, מלבד היכולת להעמיד צאצאים.
עד כמה שאני זוכר, הסתיימה השיחה בנימה מרה של התקפות אישיות עלי. מאז לא החליף עמי רטוש מילה, ועד מותו כעבור ארבעים שנה גם לא אמר לי שלום. הייתי רואה אותו מדי פעם ברחוב דיזנגוף (אני הייתי יושב בקפה ״כסית״, והוא נהג לשבת בקפה ״ביתן״ הסמוך). זה הפך כמעט לטקס - הייתי אומר לו ״שלום״ מודגש, והוא היה מתעלם ממני.
לימים נכתב לא מעט על הפגישה הזאת, והתיאורים נשמעים כמהדורה של ״רשומון״. במיוחד הצטיין בכך פרופ׳ יהושע פורת, ששנא אותי שנאת מוות (אינני