זוכר מדוע) ושפרסם באחד מספריו תיאור מפורט, דמיוני לגמרי, כאילו הייתי מוכן להמליך את רטוש כ״פיהרר״ והצעתי את עצמי כשר התעמולה שלו. ייתכן ששמע זאת מרטוש.
תולדות הרעיון ה״כנעני״ מתחילות באותה חוברת של עדיה גורביץ׳, שעשתה רושם עז גם עלי.
גורביץ׳, שהשתקע בארץ רק בשנים המאוחרות של חייו, ושאז קרא לעצמו ״ע.
ג. [ראשי תיבות של עדיה גורביץ׳] חורון״, היה חבר המפלגה הרביזיוניסטית. כאשר ניגש ז׳בוטינסקי ב־1935 לייסד את ״ההסתדרות הציונית החדשה״, אחרי פרישתו הדרמטית מן ההסתדרות הציונית ״הישנה״, תבע גורביץ׳ כי הגוף החדש יתנגד בפירוש לדת היהודית ולרוח היהדות. ז׳בוטינסקי היה אמנם אתאיסט גמור (והרשה ליורשיו לשרוף את גופתו, בניגוד לחוקי היהדות), אך קיווה למשוך לצדו חוגים דתיים נרחבים, וכלל במצע ההסתדרות החדשה סעיף דתי מפורש. כך נוצרה התופעה, הקיימת גם כיום במפלגת הליכוד, שאנשים בלתי־דתיים מעמידים פני לוחמים דתיים קנאים.
גורביץ׳ לא השלים עם שעטנז דתי־לאומי זה, ונראה כי אז החלה הקריירה העצמאית של הרעיון ה״כנעני״. ייתכן כי גורביץ׳ עצמו הגה רעיונות אלה עוד קודם לכן, כי ב־1934 פרסם בכתב העת הרוסי של הרביזיוניסטים בפאריס, ״ראזסבייט״ (״השחר״), סדרת מאמרים בחתימת ״אל־ראיד״, שבה הוכיח כי אנשי קרתגו היו עברים.
כל אותו זמן ישב רטוש בארץ. אף שלא היה, לדבריו, חבר המפלגה הרביזיוניסטית, ערך את השבועון שלה, ״הירדן״, בפיקוח קומיסר מטעם המפלגה. בכותבו תחת שמו המקורי, אוריאל היילפרין, פרסם רעיון, שהיה אז מהפכני מאוד: אין צורך ברוב עברי בארץ ישראל, כדי להקים בה מדינה יהודית (באותם ימים לא עמד עדיין בבירור על ההבדל בין יהודי ועברי). זה נגד את גישתו של ז׳בוטינסקי, ועל כן נפסל על ידי מפלגתו.
בראשית 1938 נשלח היילפרין־רטוש להשתתף בוועידה רביזיוניסטית באירופה ומשם נסע לפאריס, שם נפגש עם גורביץ׳ והחליף עמו רעיונות. קשה לדעת מה תרם כל אחד מן השניים לאוצר הרעיונות המשותף. אך ברור כי פגישה רעיונית זו הולידה, כעבור שנה־שנתיים, את כתב העת ״שם״. (תחילה השתתף בקבוצה זו גם ד״ר וולפגאנג פון־וייזל, שהסביר אחר כך: ״חשבתי שהם רוצים לרמות את הערבים, ולכן תמכתי בהם, אבל אחר כך ראיתי שהם רוצים לרמות את היהודים...״)
פלישת הנאצים שמה קץ מהיר לקבוצה הפאריסאית. רטוש חזר לארץ והקים