במרוצת השנים ניסה קוק מדי פעם להקים תנועה משלו ואף פרסם מצעים אידיאולוגיים, אך גישתו לבעיות הרעיוניות היתה תמיד טכנית. הוא השתמש בסיסמאות ״כנעניות״, אך נדמה לי שמעולם לא עיכל אותן ממש.
האידיאולוג של הקבוצה היה שמואל מרלין, שהגיע לאמריקה אחרי שערך בפולין עיתון ביידיש. הוא הצטיין בהגדרות נוקבות. למשל: ״אצ״ל הוא סוכנות הירי של הסוכנות היהודית״ - אמרה שביטאה את הבוז שלו לארגון הצבאי, שלא חרג מהמוסכמות הציוניות ולכן שירת, בעל כורחו, את המטרות של ההנהגה הציונית הרשמית. פעם, בוויכוח פומבי עם האלוף־הפרופסור יהושפט הרכבי, אז מגדולי המטיפים נגד השלום (בעקבות מלחמת יום הכיפורים שינה את גישתו מן הקצה אל הקצה) הקשיב מרלין באדיבות ואז השיב: ״כדי לחשוב כך לא צריך להיות פרופסור. די להיות מצחצח־נעליים בשוק הכרמל.״
כדי להבין את התפתחות קבוצת חורון בפאריס חשוב לשים לב למקום ולזמן הקמתה: אירופה בין שתי מלחמות העולם, בתקופת השיא של התנועות הלאומניות הרומנטיות, ובכללן הפאשיזם האיטלקי. ומבחינת המיקום הפוליטי: באגף הקיצוני של הימין. רקע זה גרם לתופעות לוואי, שדבקו ברעיון בתחילתו, ושלא קל היה להתגבר עליהן במשך השנים. חלק מהכנענים לא התגברו עליהן מעולם.
הרעיונות המרכזיים של הקבוצה הפריסאית, כפי שאני הבנתי אותם מתוך קריאת כתב העת שלה, היו בערך כך:
-
אין - ומעולם לא היתה קיימת - אומה יהודית.
- יש - ותמיד היתה קיימת - אומה עברית.
- האומה העברית הקדמונית כללה את כל דוברי העברית, תושבי ארץ ״עבר״. ״עבר״ (מלשון ״עבר הנהר״, שם האזור הזה בימי הממלכה הפרסית, כשהכוונה היתה לעבר נהר הפרת מערבה) היא כל הארץ מן הפרת ועד הים התיכון. ה״עברים״ היו, נוסף על בני ישראל, כל עמי כנען, הצידונים (כולל קרתגו ושאר המושבות), הארמים, האמורים, האדומים, בני מואב ובני עמון וכר.
- בשלב מסוים של חייה, בתקופת גלות בבל, הותקפה האומה העברית על ידי מחלה ששמה ״יהדות״. מאז היא חולה ברוח זו. אין אומה יהודית, אך יש אומה עברית, החולה ברוח היהודית.
- היהודים (כלומר: העברים החולים במחלה היהודית) לא התפזרו בעולם בגלל לחץ חיצוני, כגון הדיכוי בידי הרומאים, אלא בגלל התגברות הרוח היהודית.