היתה, כאילו, להחזיר עטרה ליושנה ולחדש ימים כקדם - דהיינו, להחיות את הימים (אפילו היו ספורים ומפוקפקים) שבהם משלו בני אותה אומה בכיפה.
מגמה עולמית זו לא יכלה לפסוח על הנוער העברי בארץ ישראל. אבותיו הביאו את הסגנון הלאומני הזה מאירופה, יחד עם מגבעות הלבד והליפטים. ציונים מכל הסוגים החלו מתעמקים בדברי ימי ״הבית השני״ ומעלים על נס את גדולת היהדות. אלא שדווקא תקופה זו לא משכה את לב הנוער שגדל בארץ. נוער זה גילה מחדש את התנ״ך, ובעיקר את תקופת השופטים והמלכים.
באותם הימים פנינו עורף לחיים נחמן ביאליק, המשורר היהודי, ולמדנו על פה את שיריו של שאול טשרניחובסקי, שסגד לפסל אפולו, השמיץ את נביאי היהדות וקרא כי דם כובשי כנען זורם בעורקיו. עלילות גלגמש, בתרגומו של טשרניחובסקי, היו בשבילנו תגלית. עולם חדש, עולם קדום של גיבורים זקופי קומה וכובשי עולם, נפתח לפנינו. בלענו את הספרים שהוכיחו כי האודיסיאה כולה גנובה מדו״חות עתיקים של ימאים עברים, שיצאו בסירותיהם הרעועות מחופי ארץ ישראל והגיעו עד בריטניה, לגיניאה האפריקאית, ואולי גם לאמריקה. התגאינו בחניבעל, שפקד על צבאותיו בשפה העברית, וקראנו בהנאה רבה את נאומו של בנימין דיזראלי, שאמר לחברי הפרלמנט הבריטי שאבותיו השמיים יצרו את התרבות האנושית בשעה שאבותיהם עוד טיפסו עירומים על העצים.
ספרי הארכיאולוגיה היו לחם חוקנו. התעמקנו בספרים בכל השפות, כדי לגלות את עקבות אבותינו, תרבותם ועלילותיהם. כך גילינו כי התנ״ך נכתב בימי הירידה של העולם השמי הקדום, וכי קדמו לו אלפי שנות תרבות, מדע, חוק ומלחמה. החילונו לראות בארץ חלק קטן ממולדת תרבותית גדולה הרבה יותר, ובהיסטוריה הישראלית - רק חלק קטן מתולדות העברים.
הרעיון הכנעני צמח על רקע זה.
יש אומרים כי הזרם הכנעני כולו מקורו בפסל אחד - ״נמרוד״ - של יצחק דנציגר. דנציגר, בנו של עולה מגרמניה, בעל בית חולים פרטי ברחוב גרוזנברג בתל אביב, היה גבר יפה תואר שהפך לאחר מכן כוכב הסרט הישראלי הראשון(״בית אבי״). הוא למד באנגליה וחזר ארצה בסוף שנות ה־30. לדבריו מאס בסגנון האמנותי המלאכותי של הציונות, הסגנון החלוצי של העלייה השנייה. בחפשו אחרי משהו שיבטא יותר את רוח הדור, חזר אל התרבות השמית הקדומה.
נמרוד הפך מיד לסמל. ספק אם דנציגר עצמו היה אי־פעם כנעני אמיתי. פסלו הושפע מהאמנות המקסיקאית, שהחלה אז להיות באופנה. אולם בנימין תמוז,