שלמר אצלו פיסול, הפנה את תשומת לב חבריו אל היצירה, ומאז הפכה ליצירה הכנענית בה״א הידיעה.
לכל חברי הקבוצה של רטוש היו שני מכנים משותפים, שבוודאי לא היו מקריים. ראשית: כולם היו בני חוץ לארץ, שהחליפו את שמותיהם הלועזיים בשמות שמיים בולטים. שנית: כולם היו בעלי שאיפות בשטח הספרות, השירה, הציור או הפיסול. רטוש ונושא כליו העיקרי, אהרן אמיר, היו משוררים, תמוז היה פסל־סופר, וכל האחרים ניסו אף הם את מזלם בשטחים אלה.
בכל הקבוצה כולה לא היה אף איש אחד שהיה בעל תפיסה מדינית רצינית, שראה בפוליטיקה את דרך חייו, ושהתעמק בכללי הפעולה הפוליטית. אני חושב שעודף זה במשוררים וחוסר זה באנשים פוליטיים הם שקבעו במידה רבה את דרכה של קבוצה כנענית זו, על הגזמותיה הרומנטיות והדוגמטיות, ועל מחדליה הפוליטיים, הרעיוניים והמעשיים.
זאת היתה, מן הסתם, גם הסיבה מדוע לא מצאתי מעולם לשון משותפת עם קבוצת רטוש. נמשכתי אל הרעיון העברי, קודם כול מפני שראיתי בו תשובה לאתגרים המדיניים החדשים שעמדו לפנינו - כלומר, בסיס לפעולה פוליטית. הרומנטיקה הכנענית של רטוש לא יכלה להתאים לכך, מה גם שהנוער העברי משאת נפשו של רטוש - היה דווקא דור מעשי, ביצועיסטי ובלתי־רומנטי לחלוטין.
תוך הסתייגות מן הגישה הרומנטית של רטוש התחלתי לחפש עיצוב אחר לרעיון היסודי של אומה עברית חדשה. בין השאר הושפעתי מתורת ה״גיאו־פוליטיקה״ של הלפורד מאקינדר האנגלי וקארל האוסהופר הגרמני, והגעתי למסקנה שבתום מלחמת העולם השנייה לא תהיה עוד תקומה למדינות לאומיות קטנות. הנשק החדש בעל הטווח הבין־יבשתי, הטכנולוגיה החדשה המחייבת ייצור בסדרות ענק, כלי התקשורת המודרניים, ומעל לכול התהוותן של יחידות כלכליות אדירות - כל אלה יביאו לכך שהעולם החדש יתחלק לכמה אזורי ענק. אומה קטנה לא תוכל עוד לשמור על ייחודה, אלא על ידי השתתפות בעיצוב יחידת ענק שכזאת.
כך, חמש־שש שנים לפני קום מדינת ישראל החלטתי שמדינה זו לא תוכל להתקיים ולהתפתח, אלא כחלק בלתי־נפרד מחטיבה אזורית גדולה.
חיפשתי תרגום למונח הגיאו־פוליטי Region. המילה ״אזור״ לא מצאה חן בעיני, כיוון שהיא סטאטית וחסרת תנופה. חיפשתי מילה דינאמית, מלהיבה, בעלת תוכן רגשי. כך הגעתי למונח ״מרחב״ - מונח תנ״כי המלמד על שטח גדול, מרווח, חופשי. ״ויוציאני למרחב״, ״ענני במרחב־יה״, ״העמדת במרחב רגלי״.