יקרים מאוד, ועל כן סימלו בכל ארצות קדם את השלטון והעושר. תכלת וארגמן לא היו, מן הסתם, אלא שני גוונים של אותו צבע. בכל זאת, מאחר שהעיר צור הקדומה היתה בירת ייצור בדי הארגמן, אפשר היה לטעון כי הצבע הוא עברי מובהק.
האל״ף בכתיב הכנעני היתה דמוית קרני שור - ולא במקרה. כי השור, האלוף, היה סמל הבעל הכנעני. מבחינה רעיונית, היה זה, אפוא, דגל מוצלח למדי. אך מבחינה אסתטית־תעמולתית, היה זה דגל גרוע. הוא לא היה מלהיב כמו הדגל האדום הפשוט של הקומוניסטים, והוא לא עלה בטיבו על הדגל הציוני, אותה ״טלית ציונית מבית המדרש״, כלשונו של רטוש.
רטוש ידע ש״היהודים״ יצחקו מרגלו. על כך אמר מילים כדורבנות: ״בינם לבין עצמם יודעים היהודים הפיקחים והמיושבים ונחותי־הנפש גם את הדבר הזה: כי דגל, כמולדת ובשלטון, לא ליהודים האומללים ניתנו. הללו נתייחדו לגויי הארצות. היהודי לא יעז להעלות דגל, באשר אין הוא ראוי לכך, ומי כמותו יודע את מד ערכו... הדגל קורא. הדגל מחייב. אבל היהודי, באשר הוא יהודי, אין הוא יודע את החובה הזאת. הדגל מעולם ההוד הוא, שליהודים אין בו דריסת רגל.״
אך אין דבר, הדגל החדש הוכיח, כפי שכתב רטוש, כי הנה קם: ״גוף עברי, להוציא את כל הציוני והיהודי, ונושאו הוא עברי כולו, להוציא את כל היהודי והציוני, וכי העברים נשאו את דגלם, דגל התכלת־והארגמן וקרני־הזהב.״
מדוע, בכל זאת, לא קיבל הנוער העברי את הדגל החדש, וכל אשר סימל? מדוע דחו דווקא ילידי הארץ, שבהם תלה רטוש את כל תקוותיו, את הרומנטיקה הכנענית? מדוע נשארה הכמיהה לעבר הרחוק אינטרמצו קצר, שלא הכה שורשים עמוקים? הסיבה נעוצה בתהום הפעורה בין הכנענים הראשונים, שהושפעו כל־כך על ידי האווירה הרומנטית של אירופה בין שתי המלחמות, לבין הנוער הפרוזאי שגדל בארץ.
לא רק שהנוער שגדל בארץ, ברובו המכריע לא גילה שום עניין בתולדות הפזורה היהודית, על רדיפותיה ומסורותיה, אלא שהוא נשאר אדיש כמעט באותה המידה גם לגבי העבר הרחוק. אותם שחיפשו את שורשי העבר הזה נשארו חריגים למדי. (משה דיין היה אחד מהם.) למעשה קמה בארץ אומה ללא עבר, המחפה על כך בחידוני תנ״ך ובבולמוס ארכיאולוגי, שהפך לגבי רבים מן העוסקים בו לתחביב אופנתי, שחלף כעבור זמן לא רב. גם מבחינה זו, דומה האומה החדשה לאמריקה ולאוסטרליה - ולא במקרה. כל האומות החדשות, שנולדו כתוצאה מהגירה, דומות זו לזו בזלזול שלהן בעבר הרחוק. אך בעוד שהאמריקאים מתעניינים בתולדות