לאחר מכן בא אוסוואלד שפנגלר וטען כי תהליך ההפיכה מעם מולדתי לעדה עולמית כלל לא היה מיוחד ליהודים, אלא היה אופייני לתקופה כולה. הוא טען שההיסטוריה העולמית אינה קו המוביל ישר מן ״התקופה העתיקה״, דרך ״ימי הביניים״ אל ״העת החדשה״, כפי שסברו עד אז היסטוריוני אירופה בבורותם ובשחצנותם, אלא שהיא מורכבת מהרבה תרבויות שונות, הדומות לבני אדם: הן נולדו, גדלו, התבגרו, התנוונו ומתו. אורך החיים הממוצע שלהן הוא כאלף שנה.
לדעת שפנגלר היתה ההיסטוריה העברית הקדומה חלק מן התרבות של ארם־נהריים, ולא היה כל הבדל בין הישראלים הקדומים לבין שאר עמי כנען, או ״עבר הנהר״. תרבות זו היתה מורכבת מעמים צמודי־מולדת. גיבוריה ההיסטוריים היו סרגון וחמורבי, והיא כבר היתה בשלב של גסיסה כאשר פרחו ממלכות ישראל ויהודה באחד מאזורי ארץ כנען. הישראלים, כמו שאר עמי תרבות זו, היו עובדי אלילים והאמינו במקומות קדושים רבים הפזורים בארץ, עשתרות, במות ומצבות ״על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן״, זבחו את בניהם, אהבו קדשות ועשו את כל שאר המעשים הרגילים, המתוארים לגנאי בתנ״ך.
ואילו בימי גלות בבל נולדה בכל רחבי המרחב תרבות חדשה לגמרי. מבשריה היו נביאים כמו זאראתוסטרא, עמוס וישעיהו. במקום המולדת בא עיקרון מוסרי־דתי. העולם כולו שוב לא התפצל לממלכות מקומיות, אלא לעדות עולמיות. יהודי באלכסנדריה ויהודייה בשושן הפרסית היו שייכים לגוף משפטי אחד, ויכלו להינשא זה לזו, אך יהודייה בקיסריה לא יכלה להינשא ל״יווני״ שגר בעברו האחר של אותו הרחוב, מכיוון שהשתייך לגוף משפטי שונה, גם אם הוא עולמי־עדתי. מוסדות הממשל והשיפוט במרחב כולו היו עדתיים. העדה היהודית היתה רק אחת מרבות, כגון העדה ההלניסטית (שלא היתה זהה עם העם היווני ההיסטורי), העדות הנוצריות, העדה הכשדית, ולבסוף העדה המוסלמית. הקמת הממלכה המוסלמית חובקת העולם, ממלכת הח׳ליפים, למעלה מאלף שנה אחרי גלות בבל, היתה השלב האחרון והמסיים של תרבות זו.
כמה מאות שנים לאחר מכן שוב נולדה, לפי שפנגלר, תרבות חדשה לגמרי התרבות המערבית, המבוססת על חברות מולדתיות, הצמודות לשטחים גיאוגרפיים. בעולם המערבי הזה שרדו היהודים כשריד של תרבות קודמת. דפוסי חייה, שהיו לגמרי נורמליים בימי אוגוסטוס וישו הנוצרי, הפכו בלתי־נורמליים בימי נפוליאון וגתה. על כן הם חורגים מן המסגרת.
שפנגלר האמין כי בימינו המערב שוקע, ובמקומו תבוא תרבות חדשה, רוסית, אשר הבולשביקים הם נביאיה. ארנולד טוינבי, ההיסטוריון הבריטי אשר ירש הרבה