ולטאטאם... לשרש את תרבות המהגרים ועולי־הרגל, המתנשפת עלינו פה במלוא רפיסותה ואין־אוניה... לגאול את העברים ומולדתם מחרפת עולה של היהדות ונצח־הפזורה... אם לא נבער את אחריתם עד שורש, יבלעונו הם, ולא עוד מולדת עברית תקום בזה, ולא עוד גוי עברי יתפשט בזה. רק איבר מאיברי הגוף המתנוון, ארץ־קודש אכולת שחיתות וצביעות, מרכז נוסף ובן־חלוף לנצח הפזורה העולמית, מבוא לחורבן הבית היהודי הבא.
אפשר לצטט עשרות קטעים כאלה, בנוסח כמעט אחיד, כי רטוש האמין בכוח־ההשפעה התעמולתית של החזרה. מכמה קטעים נודף ריח אנטישמי ממש. למשל:
זוהי (היהדות) עדת בני־אדם, שנקודת־הגובה של החג המרכז והסמלי האחד שלהם - יום הכיפורים - הוא זה כמה מאות בשנים מין תפילה בשם כל נדרי - כפרה על שבועות־שקר שנשבעו יהודים כדי להציל את נפשותיהם מידי גויים הצוררים אותם... פה, בארץ העברית, הסיר היהודי את זנבות הפרווה מעל ראשו, קצץ את פיאותיו ולימד לשונו למלל בעברית, ולשאת מליצות על מולדת ועל לאומיות. אבל נביט גם בעיניים פקוחות. הוא הוא היהודי, הוותיק, המודע, היהודי הנצחי של הפזורה. בצרפת הוא משים את עצמו צרפתי. בגרמניה העמיד פני גרמני. פה הוא משחק את מישחקו בעברית...
וכשם שחילל ושלח את ידו אל הנהגות כל הגויים במליצותיו, ובתבוסתנותו, וברוח הפזורה היהודית שלו, כך נתן את לבו ואת ידו בקרבנו.
זהו האויב היושב בחדר והאוכל כל חלקה טובה. זהו הסוחר בכל קודשינו.
זהו הנושא אלינו את משך האסון היהודי.
בחוברת, שנכתבה בעצם הימים שבהם החלו להיוודע הזוועות הנוראות באירופה, אין אף מילה אחת של השתתפות בצער, או אף של אבל אנושי פשוט. להפך:
הטבח הנאצי הוסיף והחריף את כוחה של העיירה בלבבם של מהגרים... הנוער העברי - הדבר לא נגע אלא לנימה האנושית שבו בלבד. וגם זה מתוך התנכרות מחלחלת לגבורת השפן שבהגבה היהודית. וגם זה מתוך רוגז מחלחל על שאת אלה מבקשים להציב לו לדוגמה ולמופת. דהה