אנחנו, העברים, המשוחררים מכל סייגים של דתיות ועדתיות, יהיה בידינו לקלוט מתוכה את כל שיבקש לבוא ולהתבולל בקרבנו ואיתנו, ולהיות כאחד מאיתנו...
והכוח העברי יש בו כדי להיעשות לציר ולמרכז ולאבן־גיבוש לברית יחידות מדיניות וציבוריות שונות, העומדות כולן על מסורת העצמיות אשר לתרבות־היישוב של הארץ הזאת מעולם - מלפני תקופת־הביניים שלה ועליית הבדויים... ולגאול את ארץ עריסתה זו של תרבות האדם גאולה סופית מהיות שדה־הפקר ומדרס לתחרותן של אימפריות זרות, תאוותניות ושעבדניות, ולפאן־ערביות שלהן, ההזיונית וההרסנית, היא הערביות האחת שבגדר הקיים.
והכוח העברי אי־אפשר לו שלא יעשה את ייעודו זה, ייעוד שחרורה ותחייתה של ארץ־הפרת כולה, בתוך ארצות־הקדם כולן, באשר בשחרור הזה ובתחייה הזאת מותנה עצם כוח־העמידה שלה, והשלום העברי הבוטח - בו הערובה האחת והיחידה לשחרור הזה ולתחייה הזאת.
במילים פשוטות יותר: העם הערבי הפלסטיני הוא ״אוכלוסייה נחשלת, חבורת עדות ומשפחות״. תקופת הזוהר של הממלכה הערבית היא ״ימי הביניים״ של ״עליית הבדויים״. אץ ערבים אלא ״בדויים״, והתנועה הלאומית הערבית היא ״הזיונית והרסנית״, המצאה של האימפריאליזם הבריטי. הכוח העברי חייב לשחרר את ״ארץ הפרת״(היינו, ארץ ישראל משני עברי הירדן, לבנון וסוריה) ולהשליט ״שלום עברי״ (קרי: שלטון עברי) ב״ארצות הקדם כולן״, היינו, כל הנ״ל בתוספת עיראק.
רטוש לא הסביר מה יעשה ״הכוח העברי״ אם יסרבו הערבים לוותר על טעותם, יתעקשו להישאר ערבים ויסרבו להתבולל בקרב העברים. המסקנה המתבקשת היא שאז יקום ״השלום העברי״ בכוח.
האומנם היתה זאת תורה עברית - או גלגול חדש של הציונות היהודית־האירופית, שהסתכלה בבוז עמוק בעמי המרחב השמי? האומנם הועיד רטוש לאומה העברית ייעוד של ״שחרור ותחייה״ - או ייעוד של כיבוש קולוניאלי, שהיה מוכרח להוביל להשתלבות הכוח העברי במערך האימפריאליסטי המערבי?
אינני מאמין שזאת אכן היתה כוונתו של רטוש. זה היה אסונו: הוא היה משורר, אדם בלתי־פוליטי בתכלית, שלא הבין מה המסקנה הפוליטית הנובעת מתורתו. על כן נשארה תורתו שלב ביניים, מין תופעת ילדות - והשלב הבא של התבגרות הרעיון העברי לא נשא את שמו.