זמן קצר לפני סוף מלחמת העולם השנייה נפגע אבי בתאונת דרכים. ביום גשום רכב על אופניו כדי להוביל כביסה ללקוח, ואוטובוס פגע בו. הוא הוכנס לבית החולים ״הדסה״ ברחוב בלפור, ושם נקבע שהוא לקה בנמק - גנגרנה.
במשך מאות שנים היה הנמק אימת כל פצוע, פסק דין מוות, ללא סיכוי לחנינה. נמק היה הסיבה הראשית למותם של חיילים במלחמות, אולי יותר מכל הגורמים האחרים ביחד.
מנהל המחלקה הכירורגית ב״הדסה״ היה פרופ׳ מקס מרכוס, רופא אגדתי כבר בחייו. כמו אבי עלה מגרמניה מיד עם עליית היטלר לשלטון, והם יכלו לדבר ביניהם גרמנית.
מפאת חומרת מצבו אושפז אבי בחדרון קטן משלו, שהתמלא במהרה בריח נורא - ריח של בשר נרקב. מרכוס כינס אותנו - אמי, שתי אחיותי ואני - והודיע לנו שעלינו להתכונן לגרוע ביותר. אבל, הוסיף, זה עתה קיבל תרופה חדשה, שקוראים לה פניצילין. הוא לא בטוח שיש בכוחה לעזור, אך הוא ינסה אותה על אבי. הוא לא אמר זאת במפורש, אך היה ברור שמבחינתו זה ניסוי על חולה שהוא כבר אמר נואש לחייו.
בינתיים חילקנו בינינו משמרות. כל אחד מאיתנו שהה כל יום שש שעות ליד המיטה. זה היה נורא. אבי לא היה בהכרה, והריח...
ואז, כאילו בדרך נס, התרופה החדשה ניצחה את המחלה הקטלנית. אבי החלים, קיבל פיצויים זעומים מן הביטוח של חברת האוטובוסים, והמשיך בעבודתו הקשה. אך הוא לא החלים לגמרי. בעת האשפוז גילו אצלו סוכרת קשה. ייתכן מאוד שלקה בה קודם לכן, אך הוא מעולם לא נבדק. סוכרת היא קללה משפחתית אצלנו: סבתי, אמו של אבי מתה ממנה כמה ימים אחרי שנולדתי; אבי ואחותי הבכורה לקו בה, וגם אני סובל ממנה. אם כי בצורה מתונה. אבי התחיל להזריק לעצמו אינסולין, והמשיך בעבודתו הקשה - רכיבה על אופניים עם סלי הכביסה, שעות רבות ביום.
82ו