זמן קצר לאחר מכן החל להופיע בארץ כלי תחבורה חדש. במהלך המלחמה הומצא באיטליה אופנוע קטן ומתקפל, שנועד במקורו לצרכים צבאיים - הצנחתו יחד עם כוחות של הצנחנים. אופנועים מסוג זה, או כפי שנקראו אצלנו ״קטנועים״, יוצרו באיטליה בשני דגמים מתחרים, ״וספה״ ו״למברטה״. כשהם הופיע בשוק של ארץ ישראל, קנו הורי ״למסרטה״. שניהם רכבו עליה, מדי פעם גם אני. אמי, שאהבה לרכוב על הקטנוע כפי שאהבה בגרמניה לרכוב על אופניים, הפכה לדמות מוכרת בתל אביב: האישה הראשונה שרכבה ברחוב על אופנוע.
גרתי באותם ימים בחדר קטן מאחורי המכבסה של הורי, ברחוב בוגרשוב 30 בתל אביב. כדי לחסוך לאורחי את המעבר בין הכביסה המלוכלכת או דרך המטבח, נהגתי להכניסם דרך החלון. גם רחל, אשתי לעתיד, טיפסה הרבה פעמים דרך החלון הזה.
בחדר היה שולחן כתיבה שקניתי בחנות לרהיטים משומשים, ועליו מכונת הכתיבה הקטנה מדגם ״הרמס בייבי״. מאחורי הכיסא עמד ארון ספרים בעל דלת זכוכית, ובו הספרים שבהם הייתי שקוע אז, וביניהם הספרים של ההיסטוריונים אוסוואלד שפנגלר וארנולד טוינבי, חוקר המקרא יוליוס ולהאוזן, הפרשן הצבאי באזיל לידל־הארט, הוגה תורת הגיאופוליטיקה קארל האוסהופר, ההיסטוריונים הערבים פיליפ חיתי וג׳ורג׳ אנטוניוס, וכמובן שאול טשרניחובסקי ומיכה יוסף ברדיצ׳בסקי, יריבו של אחד־העם.
מול שולחן הכתיבה עמדה ספה בעייתית, ששימשה גם כמיטה. אחד הקפיצים שלה היה שבור, ולכן התרגלתי לשכב בתנוחה מסוימת כדי להימנע מעקיצתו. בראש הספה עמד רדיו גדול ישן, ולרגליה, על הקיר ממול, היה תלוי שעון קיר ישן, שהבאנו מגרמניה. מעל לספה היתה תלויה מפה גדולה של ארץ ישראל.
בחדר הקטן הזה התנהל השלב הבא של חיי, תקופת ״במאבק״.
אומרים שיכולת היצירה של אדם מגיעה לשיאה בשנות ההתבגרות שלו, בערך בין השנה ה־17 וה־24 לחייו. בתקופה זו הוא חדור אידיאלים, מעכל השפעות, מגיע לידי תובנות, מעצב דברים חדשים ככל יכולתו ואינו טרוד בכלכלת משפחה. לאחר מכן אין הוא יוצר עוד שום דבר שהוא באמת חדש, אלא מעבד ומשכלל את מה שיצר אז.
לפחות לגבי זה נכון.
(זה מסביר, אגב, את השממה הרוחנית בארצות שנהוג בהן שירות חובה צבאי בגילים האלה. הן מגייסות את הצעירים בתקופתם היצירתית ביותר, מכניסות אותם למכונה המטביעה עליהם דפוס אחיד, מעקרת את החדש והמיוחד שבהם ופולטת